[ליצירה]
חוץ ממה שכולם אמרו..
אני אוהבת את הדימויים השנונים שלך. (לא רק ביצירה הזו)
ואני לא יודעת אם "דימויים"זו ההגדרה הנכונה, אבל בערך.
משפטים כמו "אי אפשר לקבל מטאבוליזם במהירות של טורנדו וגם להרעיש" או התיאור של התפריט ככזה ששבויים בדמשק היו מוחים עליו בהחלט עושים לי את היום. ומה שיפה זה שזה לא הברקות בודדות מדי פעם אלא צורת כתיבה מתמשכת - פשוט מעורר קנאה.
[ליצירה]
כתבתי תגובה ארוכה ונזעמת והיא נמחקה בלהט הלחיצה על האנטר...
אז ככה:
העובדה שקיימים בקרבנו גם אנשים שעושים מעשים לא ראויים, עוד לא הופכת את ההכללה המרושעת שלעיל ללגיטימית. שים לב, דב: נערי הימין=נערים מחבלים.
עכשיו, מה יתרום לבטחון המדינה אם חייל מג"ב מכה ללא רחמים ובלי סיבה אישה, לעיני בתה בת העשר?
מה יתרום לבטחון המדינה אזלת היד שמפגינים כוחות-הביטחון-עאלק (לפי השיר הזה ניתן להסביר שלקו כל מקבלי ההחלטות בהלם קרב) מול האלימות הבלתי פוסקת של הערבים כלפי יהודי חברון, באופן שלא מותיר להם ברירה אלא להגן על עצמם, ולהשתמש גם באמצעי הרתעה?
אז אולי זה לא בסדר להצית בתים. או להכות ערבים זקנים, אבל:
א. זה לא קשור לשיר המחוצף הזה.משפט כמו "כיצד יעז נער על אחיו להרים יד" מצייר תמונה שקרית ומעוותת, משל היה צה"ל "עומד נדהם" בעת שמתנחבלים גולייתים בני שלוש עשרה מבצעים פוגרומים בחיילי צה"ל התמימים, בעוד שהמציאות הפוכה לחלוטין.
ב. אם כבר נגררנו לויכוח על העובדות: הבתים שהוצתו היו בתיהם של רוצחים. (ידיעה שנמסרה לי מפי אחת ה"נערות המחבלות".)
ואם כל זה לא מספיק, אז השיר גם כתוב גרוע.
[ליצירה]
ברור!! אוף, נמאס לי כבר מהאלה. כל פעם שאחד חוטף נכנס אחד אחר, והם מציפים את האתר בהמוניהם. מה הקטעים שלהם להיטפל לאתר הקטן החמוד והמסכן הזה.
מסיונרים - נמאסתם!!
[ליצירה]
כתוב יפהפה, אבל עשה לי משהו קצת אגואיסטי - זה כאילו את אומרת שהיא היתה צריכה להישאר דתיה בהגדרה גם אם בלב היא לא - בשביל שהמשפחה לא תפגע. וזה לא נכון, כי גם אם המשפחה נפגעת התשובה צריכה להיות לא "איך את עושה לי את זה" אלא תשובות אמיתיות ונסיון לפתור את הבעיות שהביאו אותה לזרוק הכל.
[ליצירה]
כמו כן צ"ל: צעד-שניים-שלושה.
והמלצה: לשים לב. חלק מהקטע של פרסום יצירה זה לכבד את הקורא. שגיאות כתיב הן זלזול.
אחרי שאתה כותב - פשוט תעבור ותגיה.
[ליצירה]
יופי.
את יודעת, תמיד מרגש אותי להסתכל על ילדים קטנים שלומדים ללכת.
מנסים ונופלים ושוב נעמדים ונופלים אחרי צעד אחד או שניים, וממשיכים לנסות הרבה אחרי שאנחנו כבר התייאשנו...והם תמיד מצליחים בסוף. עוד לא פגשתי את הילד שהפסיק לנסות ללכת רק בגלל כמה מאות נפילות..
זו בערך אותה הנאה שיש לי עכשיו, מלעקוב אחרי השירים שלך. איך את לומדת להתגבר ולהתמודד, לומדת ללכת בעצמך.
וחוץ מזה, ש"ניצוצות תקווה ותכלת" זו שורה מקסימה.
בהצלחה!
תגובות