רגעי אביב
ניצן ופרח
-
אני בן אדם. הפתעה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אמן. שיר עצוב ויפה. [ליצירה]
- [ליצירה] עכשיו, אחרי שהכל נגמר, אני מרגישה שהתמונה הופכת ליותר ויותר כואבת. כבר מזמן לא ראיתי מישהו עם צמיד של "צה"ל אנחנו איתך", וזה כבר לא רק הקונפליקט של האם אנחנו אוהבים את צהל ומזדהים, אלא חד יותר - האם באמת צה"ל וההתיישבות הם לא אויבים? אודיה, אשמח אם תגיבי. [ליצירה]
- [ליצירה] קצת בהיר מדי וקצת רחוק מדי. זוית מעולה! [ליצירה]
- [ליצירה] ואני אהבתי את 20. זה פשוט נכון. (אני מניחה שזה בטח נמצא איפשהוא בחוקי מרפי) [ליצירה]
- [ליצירה] שניהם, חוששתני. [ליצירה]
- [ליצירה] אני יוצאת מנק' הנחה שהאישה והילד הם נושא התמונה. אבל אז, הם נמצאים בדיוק בקטע התמונה החשוך והלא-ברור. לעומת זאת, העץ ושיבולי הענק הצטלמו נהדר, ואפשר אפילו להסתפק רק בהם. [ליצירה]
- [ליצירה] לדעתי - חסרה בשיר הזה הפקעה. יש כאן איזה משל, אבל הוא סגור להבנה בפני. [ליצירה]
- [ליצירה] חזרת אלינו. (וואו, את לא תאמיני כמה משמעויות דחוסות בשתי המילים האלה.) נהדרת אחת שכמוך. [ליצירה]
- [ליצירה] בקרוב עולה קישור בפורום, אני מניחה. ותיקון קטן - דוקא בעידן הפוסט מודרני מתחיל עכשיו נסיון של האמנים להחזיר את האמנות אל הקהל. האמנות המודרנית הא הבעיה. ודווקא יש המון יצירות מודרניות שמסתכלים עליהם ואומרים: בוא נסתכל בשם ואז נראה מה האמן המסכן רצה מחיינו, ואז כתוב, במקרה הטוב, "בית לחם" (מטר וחצי על שני מטר של בד עם כמה קשקושים בשחור), במקרה הרע, "קומפוזיציה אופקית" (קשקושים צבעוניים באורך של 3 מ' על 10 ס"מ) ובמקרה הגרוע והנפוץ ביותר, "ללא כותרת". (כל מיני דברים שלאמן לא התחשק לכנות אותם בשמם: קשקושים) [ליצירה]
- [ליצירה] כיף לחיילים שלך :) [ליצירה]
תגובות