אחרי חצי שעה בערך, הצלחתי לאבחן את ההבעה שעל פני הדוקטור הנכבד. הטיפוס נראה פשוט אבוד ומבולבל. איך בכלל הגעתי אליו? טוב ששאלתם. הכל התחיל כשהסכמתי למלא שאלון עבור חברה שלי שלומדת פסיכולוגיה. הייתי ממש גאה בכך שתרמתי מזמני למדע, ועניתי ברצינות ובכובד ראש על עשרים עמודים מלאי שאלות מטופשות למדי, שחזרו על עצמן פעם אחר פעם, ואפילו בלא שינויי נוסח! היא חוקרת משהו שקשור בלוגיקה והגיון, ואחרי שקראה את התשובות שלי היא נראתה קצת מודאגת. "תקשיבי," אמרה לי, "שתינו יודעות שאת לא טיפוס קונבנציונלי, אבל דפוס כזה של תשובות בחיים לא ראיתי". לא התרשמתי במיוחד. אם כל הכבוד לה, חקירה, ולו מעמיקה ביותר, של ארבעים שאלונים לא מקנה לה ידע מספיק על מנת לקבוע שמשהו לא בסדר אצלי באופן רשמי. "אחד המרצים שלי מתעסק בזה, אני בטוחה שהוא ישמח לפגוש אותך". חייכתי בנימוס, וציינתי לעצמי לזכור לא לשלוח לה משלוח מנות השנה. הכל היה יכול להסתיים כאן, אילולא חושי הפסיכולוגית הקשובים והאחראיים של חברתי לשעבר הניעו אותה להתקשר לאמא שלי, ולדווח לה על מצבו המעורער של ההגיון שלי. "אני לא יודעת," הגנה עלי אמא, "היא דווקא מצליחה יפה באוניברסיטה." אבל אמהות כמו אמהות, סבורות שספק טירוף להחמיר. וכך מצאתי את עצמי יושבת ועונה על ערימת חידות הגיון. "שני ילדים" התחיל הדוקטור "שמונה". עניתי. "מה שמונה?" המבט המבולבל נעשה חד יותר. "התשובה היא שמונה" אמרתי שוב, חסרת סבלנות. בהחלט אין לי כוונה לשמוע את כל החידות עד הסוף. "אה," הוא חייך בחשש, "את מכירה את החידה הזאת." "בוודאי, לולא הכרתי את החידות לא הייתי יודעת מה התשובות". הדוקטור חשב מספר רגעים, הספקתי לעבור שוב בראש על רשימת האנשים שלא אשלח להם משלוח מנות השנה, ולסדר את שמותיהם לפי סדר הא"ב. ואז, בקול שקט ורועד הוא אמר "רגע, את רוצה לומר שהכרת את כל החידות?" "בטח." נהייתי ממש חסרת סבלנות. "הרי עניתי עליהן, לא? איך אפשר לענות בלי לדעת מה התשובה?" זיק של הבנה חלף על פניו המטופשות של הרופא. ועוד משהו היה שם, אושר, אני חושבת. כמו כשמזהים חברת ילדות פתאום. "אני מבין עכשיו בדיוק מה הבעיה שלך." תמיד נעים לשמוע על הבעיות שלך מפי מישהו שנהנה מהן. "קראתי על זה פעם, לא חשבתי שזה קיים באמת" החיוך שלו התרחב, חושף ניבים. כבר כמעט יכולתי לראות את הצייד קופץ מתוך לועו ויורה בי. "הבעיה היא שבתחום הזכרון את מצויינת, אבל הקישורים שאת עושה בין הדברים שאת יודעת לבין המציאות, הם חסרי הגיון לגמרי!" תכננתי להיות שלילית, אך במקום חיוך ציני, נפלטה מפי קריאת נצחון. "ידעתי!" חייכתי. "תמיד כשאמא שלי היתה מספרת כמה הלידה שלי היתה קשה, הסברתי שזה בגלל שאני שייכת לשלב אחר של האבולוציה, ויצורים מהסוג שלה לא מותאמים ללדת אותי" ההבעה המבולבלת חזרה לפנים של הרופא שמולי, הצייד נסוג, ואני חשתי צורך עז להסביר את התאוריה שלי, ולקבל לה אישור מדעי. "אני ניאנדרטלית" הסברתי לו. ומשלא זיהיתי הבנה, התחלתי להסביר לאט יותר. "לניאנדרטלים היה מוח כזה, שהחלקים האחוריים שלו- אלו שקשורים לזכרון, מפותחים מאוד, הרבה יותר משל הומו ספיאנס. לעומת זאת, לניאנדרטלים אין מצח, כלומר, החללים הקדמיים של המוח- אלו שפעילות ההגיון קשורה בהם, אינם מפותחים" סיימתי בתרועת נצחון. "נפלא" אמר הדוקטור, ואני כבר התחלתי לדמיין פרס נובל, או שמורת טבע שתהיה שלי לגמרי. "הדגמה נפלאה של הבעיה שלך," המשיך הדוקטור. "את מכירה היטב את המאפיינים של הניאנדרטלים ושל הספיאנסים, אבל הדרך שבה את מסבירה לפי הידע הזה את המציאות הינה הגיונית כמו מלכת הלבבות." מלכת הלבבות. היא המפתח שלי להבין איך זה עובד, הקפיצה המוזרה הזו של האבולוציה שהביאה אותי לכאן, ואם אבין איך ומדוע נולדתי במאה העשרים, כ"כ הרבה זמן אחרי שכל אחי נכחדו, אולי אבין מה עלי לעשות. הרופא הרגיש בתנועה העדינה שהתחוללה במעמקי מוחי המפותלים. "לא." הוא אמר. "אני לא יודע על מה את חושבת, אבל מה שזה לא יהיה, הכל שטויות." הוספתי את שמו לרשימת מאה עשרים וחמשה האנשים שלא אשלח להם משלוח מנות, שהלכה וטפחה לה אי שם בירכתי מוחי הניאנדרטלי, מסודרת הפעם לפי גווני החולצות שהם לבשו בפעם הראשונה שפגשתי אותם. "תודה לך", אמרתי, ויצאתי בהפגנתיות. בדרך הביתה הבזיקו במוחי שמות של מלכות. איזבל, איזבלה, אליזבט, אן בולן. כולן מתחילות בא´. לא, זה יוציא החוצה את מרי אנטואנט וביאטריס. ומליסנד. נראה שכולן מתעקשות להמשיך ולחיות הרבה מעבר לגיל המקובל. לא, זה לא נכון. רק המפורסמות עושות את זה. הרבה מלכות עדינות וטובות מתו בשיער שחור. צריך מכנה משותף אחר. ניסיתי להעלות בדמיוני את מראן. בולים של ויקטוריה. קטעי ארכיון של המלכה נור. תיאור של המלכה אלינור, אשתו של לואי השביעי, כפי שקראתי פעם בתעודה שכתב צלבן קטן במסע הצלב השני, והתגלגלה לתוך ספר שקראתי לפני חמש שנים. וכמובן, הציור של מלכת הלבבות. אני זוכרת מילים טוב יותר ממראות, אבל אם אני לא טועה, לכולן כמעט יש את הבליטה הזו מאחור, זו שמסגירה אותן. או יותר נכון, את האזור האחורי המפותח של המוח שלהן. נעמדתי במקום באמצע רחוב הרצל. עוצמת התגלית הותירה אותי חסרת נשימה. הן כולן היו ניאנדרטליות! ממש כמוני! אחת לכמה שנים, הבנתי, כתוצאה מאיזו טעות נוראה, או נס מופלא נולדה אשה אחת, שנשאה בגולגלתה המרשימה את זכרונותיו של המין האנושי כולו, ואת זכרונותיה שלה באופן מעיק למדי. לאותה נבחרת לא היתה ברירה אלא להיות אדם דגול, כיון שיצורים נכחדים מפתחים מנגנוני השרדות חזקים ונואשים יותר. וכדי לשרוד בעולם, צריך להגיע לעמדת כח... בזכות כח זכרונה יכלה הניאנדרטלית להפיק לקחים מההסטוריה, או לשחזר טעויות גדולות בצורה מפוארת. ולשרוד מעל דפי ההסטוריה. הצעד הבא שלי הוכתב לפני כמליון שנים, כשהזן שלי נכחד...

אולם היותו כתוב במשך מליון שנים לא מנעה מהמכונית הארורה ההיא לדרוס את הצעד ההוא בעודו באיבו.

וכך, רגע לפני שהוכתרתי כמלכת ירושלים, בניתי את המקדש וקיבצתי גלויות ישראל, נדרסתי למוות.