"חזיר בר, זה מה שהולך להגיע עוד שניה, אני רואה את זה, מחר בכותרת של העתון זה מה שיהיה כתוב - נערה מתה מפגיעת חזיר בר שתקף אותה, יופי, פשוט מעולה, ואני עוד כל כך צעירה, וכבר הכול הולך להסתיים, ועוד איך - מוות טראגי, פשוט נפלא" צומת שומם, 9 בלילה, מספר מנורות לאורך הכביש, מוסיפות חמימות מה ברוח הקרירה שנושבת, ואני, על המדרכה, קצת אחרי הסיבוב האימתני, הצר, שתמיד בנוסעי בו, היה מקנן בי החשש שאם רק תגיע עכשיו מכונית מהעבר השני, כולנו נימצא בעוד זמן קצר שם למעלה בתחילת הכביש בבית העלמין של הישוב. אני יושבת מתוחה, קופצת מכל רחש קל, מדמיינת את חזיר הבר נוקש בידידות מאחורי גבי ואז מסתער על טרפו בציפורניים (או מה שיש לו שם - קרניים, שיניים, קרן לייזר,) שלופות. מעיפה מבט ימינה ואני כבר הוזה חבורת מחבלים שועטת לעברי עם נשק שלוף, מותירה מאחוריה את הש.ג מיותם. "בקצב הזה אני אהרוג את עצמי מלחץ, לא יהיה צורך בשום גורם חיצוני, מעולה" מרחוק אני שומעת הדי קולות של מסיבה פרועה מהכפר הסמוך, כלבים נובחים ברקע ואני כבר עייפה מלדמיין איך הם יחסלו אותי במהירות. מרחוק נדמה לי שאני רואה כוכב נופל, מסתכלת עליו ממושכות, רוצה לבקש משאלה, משהו שיגן עלי. אבל נדמה לי שהוא יותר מידי איטי בשביל להיות כוכב נופל, כנראה מטוס. זה הכול פה בסלואו - מושן או שזו רק אני לאחרונה? מרימה קצת את המבט ופתאום קולטת - כל כך הרבה כוכבים, מציאות שלמה שם למעלה ואני אפילו לא הרגשתי, פתאום כל המתח מתפוגג ואני מברכת על ההזדמנות שניתנה לי להיות שם עם עצמי - ואיתו. איך יכולתי לרצות להישען על כוכב כשיש לי אותו? כל כך הרבה זמן לא דיברנו ונדמה שהכול סובב סביבו, למענו, ואף פעם אין מגע ישיר בינינו, והנה - רק אני והוא, עם גלקסיות שלמות שם למעלה, ואני מרגישה איך אני לאט לאט מוצאת את המקום שלי, מתמקמת, מסתדרת, מזכירה לעצמי מי אני ומי הוא, מה הוא נתן לי, כמה הוא אוהב אותי. נזכרת בדברים שכתבתי בסוף השנה הזו - כשאדם מודה לה' הוא נהיה יותר טוב מעצם ההודאה, עצם אמירת התודה 'שמה' אותו במקום, עוזרת לו להבין איפה הוא צריך להיות, גורמת לו להעריך כל דבר ודבר בחייו, גם הפרט הכי קטן מקבל לפתע משמעות חשובה. השקט ממשיך ואני נרגעת עכשיו לחלוטין, יודעת שהוא איתי תמיד, בכל מקום בכל זמן, שרה בשקט את "גם כי אלך" והקול המדהים של נשמה מהדהד לי באזניים. חושבת על איך היו מתבודדים פעם - ביער, עם העצים והחיות,צוחקת על עצמי, מהפחד והבהלה מכל זבוב שזז באוויר.והדיבור מתחיל ונמשך וזורם. ואני נעה בתוכו, איתו, נמשכת מכל הדאגות ושופכת את שיחי לפניו, מרגישה שהוא רואה, מלווה, תומך, שומע אותי ונמצא בתוכי. וכשאני רואה אורות מכונית מגיעות מרחוק,אי שם למעלה מהסיבוב,אני קמה,שמה את התיק על הגב,נפרדת מהאורות, מהרוח, מקולות הכלבים, צוחקת על הפחדים, ואומרת תודה.