יושבת בדירה,יללות חתולים מבחוץ קורעים את הליל הפתיתים מוכנים,הסלט נאכל,בפיג'מה סגולה בשוליים דפים מלאים כתב מסורבל, מוזיקה אירית נשמעת פסיכולוגיה רוג'רס מסלו ופרוייד, מנסה לפתור את הדלעת. כשפתאום דפיקה על דלת, קלה, עוצרת בי מלפעום, מי זה? שואלת בפה מלא, מנסה להשמע ואדום "זו רק אני אביטל" השכנה צולעת ממול לובשת מעיל הכנסי הכנסי בואי שבי על ידי, קחי קפה עוגיות זנגוויל. "לא תודה יקירה,רק חשבתי נכון,לומר לך דבר אולי עיקרון" והיא בבטן טפוחה שואלת במבט של חודש שמיני "יש פה אחד,בחוץ ממושקף מרובע קצת אלמוני, במכונית לבנה ,מחכה לתירוץ". מה העניין? תוהה,מליון בחורים בשרשרת "אולי מחכה הוא לך, אולי לחברתך האחרת. נעמדת ממקומי מציצה בחלון אבוי מכונית לבנה מוכרת עד לייאוש חידלון איך הוא מעז,מה הוא עושה. ולמה, אבוי מפתיע אותי בכזה. "את מכירה אותו? " שואלת במין עייפות לא רצונית כן,נראה לי. הלוואי שלא.קחי מונית והיא נדה בראשה העייף לשלום ופורשת. הלב שלי לא מסכים, רועד במין טירוף לא מובן מה הוא עושה פה,חדל אישים כבר שנה או יותר לא נפגשנו. לך מכאן ואני במהירות בפיג'מה סגולה מחפשת בגד לשים. עיפרון בעניים וקצת מסקרה ועדשה ירוקה שתתאים והנה ניגון מוכר עד לכאב נשמע צורח מהתיק, לא עונה-וכי איך יכולה? כשנלחמת עם גרב מלחמה עתיק רק שניה,ממלמלת במין ייאוש ופותחת לאט את הדלת והוא עומד בחיוך, רק שלו בידיו שקיות מעופרת. אפשר להכנס תמתי יונתי ואני כולי מתנשפת, בטח כנס, לי ידיים פנויות לעזור בסחיבה הנואשת. הנה קצת אוכל לקראת המבחן מחייך בלי רגע של שקט לו ידעתי שתבוא היה האוכל מוכן ומוכן הוא למרות השותקת. יושב על ספה ליד פיג'מה סגולה עם רצועות כחולות בכתפיים מראה לי מיד את כל מה שקנה לגבעה בה רעבה שבעתיים ואני מהססת-יש לי מבחן בפסיכולוגיה משהו פטאלי בואי נלמד,כך אומר לי "נחמד" ואני מתפקעת בנתיים. ומה יש בסיר,קצת רעב מהדרך רק פתיתים עם בצל בשמן עמוק לו יכולתם לראות את עיניו "את פשוט נהדרת" מה אתה שח "רק תשטוף בלי לחמוק" עורך ת'שולחן מניח צלחות השייקר מוכן, הבירות פתוחות מתיישב לידי מול דפי סיכומים "בוא, תאכלי" את רעבה כתנין יפה, הוא צודק במילימטר שניים. יושבת בולסת רעבה, פוער זוג עיניים, מתעלמת ממבטי האימה "עוד מנה בקשה.או עוד שתיים". יושבים ואוכלים, לא שותק ולו לרגע השעון בשלו מתקתק בלי חשבון עוד עשרים עמודים לפחות עד לרגע בו אפול שדודה על בד פרחוני משיפון והוא לא זז. במקומו הוא יושב, מחייך לי רוגע סוער בי. "טוב די,באמת,תגיד לי אמית מדוע הפרת הרגע, ברית אמונים שסיכמנו מזמן כשביקשת את ידי לא בפתע". והוא לא מסמיק, לא עוצם העיניים מביט נכחו במשובה לו ידעת,נסיכתי,לו ידעת מה עוללת כשהנדת בראשך כתשובה ואני נאנחת,מכירה הפיזמון החוזר לו כל יום ביומיים ואני מביטה,עייפה מהכל עם צמות מונחות על כתפיים. "די לך" אין פנאי,המבחן כבר מחר "לא אפריעך כך יותר מדי, אהובה, רק דעי שבאתי במיוחד בשבילך אל תטרקי לי דלתך בלי סיבה. נאנחת שוב, פעם שניה כבר הלילה לא יודעת מה להגיד, "לא רוצה בך לפגוע אבל אתה מכריח אותי להכביד. אל תחזור כבר אמרתי לך, ואתה שוב חוזר מה אוכל עוד לומר מה אוכל לדבר כשאתה מדיבורי רק מתעבר". משתנקת כולי עייפה מדיבור שוכבת על ציפה אדומה נעמד על ידי,מהורהר קלות מגלה בעיניו משובה "יקירה" הוא לוחש "אין לי בית" "בלעדיך אני כמחוסר עבודה כמחוסר חיים מינימאלים בלעדייך לא אנטוש, נסיכה. ואני עיני עצומות לא אומרת מילה, לא חושבת גדולות והוא מסתובב, נאנח לו קלות לוקח ת'תיק בולע גלולות מצטער זו הדרך האחרונה יקירה לו יכולת לתת לי אפשרות רק שניה ואני לא עונה. פותח ת'דלת,הכניסה חשוכה מביט לעברי מוריד דמעה מלוחה מרים את היד כמיואש בדרכו והולך.