המסך נפתח. הקהל רואה את גופי יושב על כסא על יד שולחן. מאחוריו רואים תפאורה של לובי בבית מלון. האור מעומעם. ברקע נגינת כינורות. גופי מעיף מבט בשעונו מידי פעם. לאחר שהוא מסתכל כה וכה הוא מוציא ספר משניות מכיסו ומתחיל ללמוד. הוא לא מצליח ללמוד הרבה זמן, סוגר את הספר, ומניחו על השולחן. פיהוק גדול. נשמה עולה על הבמה. האור מתחזק. היא מעיפה מבט חטוף בשעונה ומסתכלת לעבר גופי. נשמה: איחרתי? גופי: (קם לעברה עם חיוך מבויש) לא, הגעת בדיוק בזמן. אני קצת הקדמתי. בואי נשב. (שניהם מתיישבים) ג: אולי את רוצה לאכול משהו? נ: אין צורך. תודה. אני אסתדר בלי לאכול. ג: את בטוחה? אני מבין שעשית נסיעה ארוכה ובטח לא הספקת לאכול ארוחת ערב. אני בשמחה אזמין לך משהו קטן. נ: באמת, אין צורך. אני לא רעבה... אני בכלל לא זקוקה לאוכל. ג: לא זקוקה לאוכל?? לא עוברות אצלי יותר משלוש שעות בלי שאני ארגיש רעב. נ: זה נשמע לי קצת מוגזם. ג: אני לא הולך לשום מקום בלי לברר אם יש מקום לאכול. לא הייתי רוצה שתראי אותי מתעלף באמצע בית המלון. נ: (צוחקת קצת.) אם כך, נמצא מקום לאכול. באמת התכוונתי לדבר עם מישהו חי ולא חסר הכרה... אלו המשניות שלך? (מרימה את ספר המשניות של גופי) ג: (משפיל מבטו.) אני לא כל כך... מצליח להבין את מה שכתוב. באמת, אני תמיד פותח את הספר כשיש לי זמן, ואני גם קורא בלי בעיה, אבל... אני לא ממש מבין במה מדובר. אני... טוב, לא חשוב. נ: לא, לא, תמשיך לדבר. אני מקשיבה. אמנם אנחנו לא כל כך מכירים אחד את השניה, אבל תרגיש חפשי להגיד לי מה אתה חושב. (גופי שותק לרגע, אוסף את מחשבותיו) ג: אני חושב שיש לי בעיה קשה. (מסתכל על נשמה במבט בוחן לראות כיצד תגיב היא נשארת עם חיוך רגוע בלי לומר דבר.) אני קורא הרבה ספרים של הרבה חכמים. אני אומר 'קורא' אבל אני לא יכול להגיד 'לומד'. איך יכול מישהו ללמוד משהו שהוא בכלל לא מבין איך זה נוגע אליו? אני אפילו עושה את מה שכתוב, מה שאני מסוגל. אבל זה נתקע באיזשהו שלב, כי השכל שלי לא מסוגל לעשות דברים לא הגיוניים. (שוב שקט. פתאום גופי מבחין שעל פניה של נשמה נסוך מבט מריר-משהו) ג: הכל בסדר? אמרתי משהו שעצבן אותך? נ: (מושכת בכתפיה) זה לא זה. פשוט לא יכלתי שלא לחשוב על עצמי, על ה... חוסר אונים שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך. (מגחכת בעצב.) אתה אומר שאינך יכול לעשות דברים שאינך מבין... אני לא מסוגלת לעשות דבר. (אנחה) ... אפשר לשאול אותך שאלה? ג: כמה שאת רוצה. בשביל זה באתי. נ: איך אתה רואה את שולחן השבת שלך? ג: (חיוך גדול) על שולחן השבת שלי יהיה קידוש, שתי חלות, ואם התקציב יאפשר זאת אז גם ברבורים שליו ודגים. נשיר הרבה זמירות שבת ואני אשים את הכיפה הנקיה והלבנה שלי שאני שומר במיוחד לזמן כזה. נ: למה לך לעשות את כל זה? ג: (מתוך תסכול) זה מה שאני מנסה להגיד! אני לא יודע, נשמה, מה עושה את היום הזה שונה משאר הימים. זה פשוט מה שצריך לעשות! נ: בבקשה ממך, אל תתחיל לבכות באמצע הלובי. אני אחת שבוכה בקלות, במיוחד כשאני רואה אחרים בוכים. בסך הכל רציתי לדעת איך אתה מתייחס ליום שהוא מבחינתי... מעין עולם הבא. כן. כך אני רואה את השבת. ביום כזה אני כל כך מאושרת וכל כך קרובה אליו יתברך שמו... ג: מי זה? נ: אתה שואל מי זה יתברך שמו? ג: בסך הכל דברתי מהרהורי לבי. אני יודע את השם שלו אבל בחיים לא ראיתי אותי והוא אף פעם לא מדבר איתי. נ: הוא תמיד מדבר איתי... ג: אני לא כל כך רוצה לדון בזה עכשיו. יש לי הרגשה שזה המקור לכל התסכולים העמוקים שלי. נ: (בשקט לעצמה) גם שלי. ג: סליחה? על מה את מדברת? נ: אמרתי לך, יש לי תובנה להמון דברים אבל בפועל איני מסוגלת לעשות דבר, אז מה זה שווה בכלל?? (גופי פתאום מתחיל לצחוק) נ: (מביטה בו במבט לא מבין) אמרתי משהו מצחיק? ג: לא, נשמה, סליחה. פתאום תפסתי משהו כל כך פרוע שכל מה שיכלתי לעשות זה לצחוק. נ: מותר לשתף אותי? ג: אני... בשמחה רוצה לשתף אותך בכל. המסך נסגר. אני ממליצה להביט גם בגרסאות הנפלאות של מיכל ניצוץ ורונית רייטר על הדייט הראשון של נשמה וגופי.