"אני לא רוצה ללכת," קבעתי נחרצות. "אם את רוצה, לכי בכיף. למה את צריכה לגרור אותי?" "ענת," אמרה בת דודתי בקול מתוסכל. "את לא מבינה מה זה בשבילי. לך זה לא בעיה להחליט שאת לא רוצה ללכת, אבל מתי יוצא לי להיות בארץ?" גם מבטא אמריקאי וגם בכיינות? זה כבר יותר מידי. "למה שלא תלכי עם החברות האמריקאיות שלך?" אביגיל נתנה לי את החיוך הכי מקסים שלה. "אני רוצה לבלות את הזמן איתך, לראות את ירושלים במבט ישראלי. אני חושבת שיש לך הרבה מה להוסיף." "תודה, אביגיל, אבל בלי רצון לנפץ לך את הבועה, את לא תוכלי לראות שום דבר, גם לא במבט ישראלי. את יודעת כמה אנשים יהיו שם? זה כזה מפגש חברתי! נראה לך שמישהו שם על זה שזה יום שחרור ירושלים? מי חושב על זה בכלל?" "ענת, אל תגזימי. את מכלילה מאות אנשים. אני ממש מרגישה רצון לחגוג את היום הזה. כל החיים שלי גרתי בניו יורק ולא הרגשתי אפילו לרגע את מה שאני מרגישה לירושלים." באותו הרגע נזכרתי למה אני כל כך אוהבת את אביגיל בת דודתי החוצניקית. היא הגיעה לשנה אחת ללמוד בארץ והצליחה לפתח רגשות שאני בכל שנות חיי לא חשתי. "וחוץ מזה," המשיכה אביגיל, "אם יהיו שם כל כך הרבה אנשים, מה הסיכוי שתראי שם מישהו שאת מכירה?" באותו הרגע הטלפון צלצל ואביגיל, שהייתה יותר קרובה, הרימה את השפופרת. "זה בשבילך," אמרה והעבירה אלי את השיחה. "ענת?" בקע קולה של שירה. "רק רציתי לבדוק אם אני אראה אותך מחר." "שירה, תודה על הדאגה אבל אני לא הולכת לריקודגלים. יש לי המון שעורי בית ועבודות. מצטערת." "חבל," היא אמרה באכזבה. "אני לא אכיר שם אף אחד." צחקתי. "אני במקומך לא הייתי דואגת." * כיצד זה מצאתי את עצמי למחרת עומדת באמצע גן סאקר, לצד אביגיל, ועל שנינו חולצות לבנות ובידינו דגלי ישראל? איזה עולם מוזר. אולי אזקוף זאת לזכותה של אביגיל, שהצליחה לשכנע אותי לגבי גודל חשיבותו של היום הזה. עיניה של אביגיל ברקו והיא לא הפסיקה להודות לי. מלמלתי לה שתחדל כי אני כלל לא רוצה להיות כאן, אבל היא בלאו הכי לא שמעה מרוב הרעש וההמולה שסביבנו. כשהחלה הצעדה צעדנו יחדיו, זרועותינו שלובות זו בזו. אביגיל שרה "ירושלים של זהב", השיר היחיד על ירושלים שהיא הכירה, ואני כבשתי פני בקרקע מחשש שמה אכיר מישהו. "את פוחדת מאנשים?" היא שאלה בתום אחרי ששרה את אותו שיר חמש פעמים. כנראה רק אז שמה לב שרמת ההתלהבות שלי אינה תואמת לשלה. "לא, מה פתאום?" עניתי והעברתי מבט חטוף סביבי. פתאום ראיתי את הילה ואפרת, שהיו גרות בדירת השרות שמול הדירת שרות שלי. הן גם הבחינו בי ונופפו לעברי. נופפתי חזרה. "את רואה, אביגיל? אני לא פוחדת מאנשים." המשכנו לצעוד. לפני שהספקתי להבין מה קורה, עטה עלי בחורה ונתנה לי חיבוק חזק. "ענת!! שנים לא ראיתי אותך!!" כשהרפתה מאחיזתה, ראיתי שזאת שלומית, שלמדה איתי בתיכון. לא היינו ממש בקשר אבל היה נחמד לפגוש אותה. "מה את עושה עכשיו?" אותה שאלה שגרתית נמלטה מפי, על אף שכששואלים אותי זאת, אני מרגישה צורך לענות 'אני אסטרונאוטית בנאס"א' כי ממילא זה לא משנה למי ששואל. שלומית ענתה, לפחות למיטב שמיעתי בהמולה הגדולה, "אני עומדת חיכוך מפוחד." לפתע היא שמה לב לעוד בחורה שהיא הכירה. היא חבקה אותי שוב ורצה לחברה הבאה. רציתי להמשיך ללכת, אבל ראיתי את אביגיל עומדת בתוך קבוצה דוברת אנגלית. לא רציתי להרחיק אותה מחברותיה אז התיישבתי בצידי הדרך והמתנתי. לא עברו יותר מחמש דקות, ורצו אלי שתי בנות צעירות. "את ענת, נכון?" "נכון," עניתי בחשד, כיוון שלא זיהיתי אותן. "את לא מכירה אותנו, אבל אנחנו זוכרות אותך כי את הדרכת באולפנא שלנו." ענת-המדריכה-השמחה נכנסה לתפקיד. "שלום! עכשיו שאתן מזכירות לי, אני חושבת שאני זוכרת את הפרצוף שלכן. אתן עכשיו בכיתה... ט', נכון?" הבנות צחקו והנהנו במרץ. "נכון! את יודעת, ממש כיף לנו. את הראשונה שאנחנו מכירות! זה ממש כיף לזהות אנשים." "אני מקווה שנזהה עוד," הוסיפה השנייה. "להתראות, ענת!" "להתראות," עניתי והבטתי איך הן רצות בדרכן ומקפצות משמחה. ענת-המדריכה-השמחה המשיכה לשבת בתוכי, ואולי בגלל זה חשבתי פתאום שלחגוג חג כמו יום שחרור ירושלים הוא באמת יותר נחמד כשאת יודעת שהמכרים שלך עושים אותו הדבר. הרי לפני הגלות, ירושלים הייתה מרכז ההמוניות, בעיקר שלוש פעמים בשנה כשכולם עלו לרגל. הרי אם המטרה היתה לפגוש את ה', מה הבעיה לעשות את זה לבד? כנראה יש עניין לפגוש גם אנשים. איך אפשר להרגיש חלק מעם ישראל, אם לא כשרואים את כולם ביחד? המחשבות האידיאליסטיות החלו קצת להכביד עלי אז קמתי ונגשתי אל אביגיל, שכבר סיימה לדבר עם חברותיה. "בואי נמשיך לצעוד," אמרתי בחיוך מחודש, והיא, במבט מופתע אך מרוצה, שילבה זרועה בשלי והמשיכה אתי במורד הרחוב. טוב, לא אלאה אתכם בפרטים על איך שעוד שלושים אנשים עטו עלי מכל תקופות חיי, ושלא תמיד הרגשתי את השמחה וההתרוממות שכה רצתה המדריכה שבי, אבל אפשר לומר שלמדתי כמה לקחים מהיום הזה. ראשית, שלא נבראנו בשביל להסתגר בביתנו. שנית, שלאביגיל יש כושר שכנוע מעולה שלהבא אצטרך להיערך מחדש כנגדו. יום ירושלים שמח!