קיץ 2002, הלילה היה קריר, דבר לא רגיל בלילות קיציים, דבר שסימן שמגיע שינוי – החורף מתקרב. דני שם את הסוודר לו מסביב לצוואר שלו – לחמם את עצמו מעט. הוא הסתכל על דשא עליו ישב, על הספסל הריק שממולו, על כל הפארק מסביבו. הוא הסתכל על השעון שלו – השעה היתה 01:32. הוא כל כך התרגש – הכול זז כל כך מהר, הוא פשוט לא הצליח לשלוט בעצמו. הוא קם על רגליו וקפץ וצעק "וו הו!" כמה פעמים, ומיד אחר-כך השתיק את עצמו, הוא עוד עלול היה להעיר מישהו. הוא התחיל לחשוב על הערב שעבר עליו – הארוחה עם ההורים, שיחת טלפון דחופה, הריצה המהירה לפארק, השיחה עד שעות הלילה המאוחרות... דנית עזבה לפני כמה דקות, לקרוא לכמה חברות שלה, להביא את הבגדים המתאימים – השמלה. הוא כבר הביא את הבגדים שלו – בגדי שבת, עניבה, נעלי שבת ו.....סוודר. כן סוודר. לא סתם סוודר – לבן חום כזה (של celio*). הוא קיבל את זה מההורים שלו אחרי שהוא יצא עם דנית בפעם השלישית. הוא פשוט אהב סוודרים. 'הממ..' הוא חשב לעצמו 'סוודר'. 'נשמע קצת כמו סודר' הוא הרהר לעצמו. לפעמים היו לו קטעים כאלה, הוא חשב על דברים משונים כאלה לפעמים. זה היה בסדר, זה אחד הדברים שדנית אהבה לגביו. המילה לא הרפתה לו, היה בה משהו חשוב. 'סודר, מה זה מזכיר לי, על מה קראתי בקשר לזה?' הוא חשב לעמו. סודר, סודר, סודר, סודר, סודר, סודר, סודר, סודר.... מה זה מזכיר לי? הוא למד על זה לאחרונה, משהו במסכת קידושין, משהו עם משה ואיציק (חברותות עיון ובקיאות שלו). אה, כן! הוא חשב לעצמו, קניין סודר, על זה בדיוק למדנו. קניין סודר הוא אקט פורמאלי של קניין! קצת כמו קידושין. הרי הגבר לא באמת קונה את האישה – הכול אקט סמלי! זהו, הוא פתר את זה, הכול היה ברור עכשיו. עכשיו זה אמור להפסיק, הוא יוכל להתרכז במה שעומד לפניו, במשימה החשובה שניצבת מולו – החתונה. השעה כבר 02:40. משה ואיציק (העדים של דני) כבר הגיעו, חתמו על הכתובה. הם הביאו את ראש הישיבה איתם שיסדר את הנישואים. הכול מוכן. דנית כבר הגיעה – היא נמצאת בצד השני של הפארק עם החברות שלה, מתכוננת לחתונה. ההורים בדרך, הם אישרו מהפלא-פון. ההורים של דנית כרגע נחתו מלוס-אנג'לס. אח של דנית – אוריאל, אוסף אותם ברגעים אלה. אבל זה עדיין לא מרפה ממנו. סודר, סוודר, סודר, סוודר, סודר, סוודר, סודר, סוודר, מה זה משנה?! הוא הסיט את דעתו לנושא אחר. הוא ראה מכונית מתקרבת (מכונית כחולה), המכונית האטה אבל המשיכה לנסוע הלאה. אחריה באה עוד מכונית, ואחריה עוד מכונית. שניהם עצרו ליד המדרכה. ההורים שלה יצאו מהמכונית הראשונה, ההורים שלו מהמכונית השנייה. אח שלה יצא אחרי ההורים שלה. הוא הלך איתם לכיוונה של דנית אבל עצר באמצע הדרך. הוא ראה את דני עומד בצדה שני, והלך לקראתו. הוא לחץ לו את היד וחיבק אותו. "איך אתה מרגיש?" הוא שאל, "מתרגש, נכון?". "אל תדאג, מעכשיו הדברים רק ישתפרו" הוא המשיך. הוא הסתכל על הפרצוף של דני, דני כמעט בכה, הוא פשט חייך חיוך רחב. "וואלה" אמר אוריאל, "אתה נראה ממש שמח, מזל טוב". הם התחבקו עוד פעם. ההורים של דני באו אליו וגם כן התחבקו איתו. אל תדאג, הם אמרו, אמנם יש הרבה עבודה בדרך,אבל שלא ידאג, ושזה יהיה אחד מהרגעים הכי שמחים בחייו. הוא התחיל לחשוב על החופה. הוא רצה שזה יהיה משהו מיוחד. הוא רצה לקדש אותה, אבל לא רק במילים הרגילות, הוא רצה לבטא משהו מיוחד, מהמילים שלו. הוא חשב על החתונה של אח שלו, ניזכר לפתע בחופה שהייתה שם. הוא חייך לרגע, ואז זה התחיל. הרב קרא לו לבוא לאמצע הפארק, שם תתבצע החופה. דנית התחילה גם היא ללכת לכיוון אמצע הפארק כשחברותיה מסביבה רוקדות. הוא התחיל ללכת, משה ואיציק לצידיו. הוא התחיל עוד פעם לחשוב, אבל הפעם עוד מילה נכנסה לראשו – עבודה. סוודר, עבודה, סודר, סוודר, עבודה, סודר, סוודר, עבודה, סוד.....ואז זה פגע בו. עבד עברי! גם שם יש פעולה קניינית, ועבד עברי קשור לנושא הקידושין. הוא הרגיש הקלה מדהימה! פתאום הוא ידע, ידע מה הוא רצה לומר לה מתחת לחופה. הוא הרי למד על זה. הוא יגיד לה "הרי את חרופתי...." אמנם זה קשור לנושא של עבדות, אבל לפחות זה מקורי, לפחות זה שלו. עד כמה שהוא זכר, אין בזה בעיה הלכתית, נכון?!!!.... הוא הגיע למרכז הפארק. הרב הסתכל עליו ועליה. היא נראתה מתוחה, אבל ממש שמחה – נרגשת. הרוח נשבה לרגע. דני כמעט ולא יכל לעמוד בזה. הרגע הגיע, הוא היה צריך לומר את המילים. אבל אז משהו קרה. כשהרימו את הכיסוי שהיה על פניה הוא הצליח להסתכל לתוך עיניה לרגע. הוא נמס לרגע. ואז הבין. הוא לא צריך מילים מיוחדות. הוא רק צריך אותה. "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל"