'זה תמיד מתחיל מהלגימה הראשונה' חשב לעצמו דן. הוא הרים את כוס הזכוכית החצי מלאה ('הכוס תמיד חצי מלאה' חשב לעצמו וגיחך – שיכורים תמיד מגחכים) וניסה להסתכל על התקרה מעליו דרך הנוזל צבוע החום והזהב. הבאר היה כמעט ריק מאנשים. עוד לגימה. 'נו', חשב לעצמו, 'מה זה משנה עכשיו'. הדרך חזרה כבר אבודה. הוא שוב הרים את הכוס וניסה להסתכל על התקרה דרכה. הוא חשב לשניה שהוא ראה משהו שם, למעלה בתקרה.

בנו, יהושע, חגג באותו ערב יום הולדת 12. הוא חיכה כל הערב לאביו, שהתגרש לפני כשנתיים מאימו, כי הבטיחו לו שהוא יגיע. מדי כמה דקות היה מסתכל מחוץ לחלון שבמטבח, מצפה לראות את אביו מתקרב לבית, דופק על הדלת. הוא המשיך להסתכל החוצה בזמן שפתח את המתנות, בזמן שביקש משאלה עת נשף על נרות העוגה. עד לרגע שאימו הכריחה אותו לעלות במדרגות לכיוון החדר שלו – הוא חיכה. ואז, בזמן שהוא התכסה בשמיכה, הוא התחיל לבכות אל תוך הכרית. הוא בכה במשך כחמש דקות, סגר את עיניו והפסיק לחכות. השעה היתה 23:05, בערך הזמן שבו אביו, דן, נזרק שיכור כלוט אל הרחוב, והתחיל לבכות.

'לא רציתי את זה' הוא חשב בזמן שניסה לקום מרצפת האספלט הקרה ('כל כך קרה'). הוא ויתר, הוא הבין שהערב הוא כבר לא יצליח לקום. 'למה לקחתי את הלגימה הראשונה הזאת?' הוא חשב. למה? באותו רגע עברה במוחו מחשבה אחת ויחידה, והיא שאם היו נותנים לו את ההזדמנות, היה עושה הכל, אבל הכל, לחזור אחורה לתחילת הערב ולומר לעצמו – 'אתה מאחר, יש לך בעיה של שתייה, ואתה לא באמת רוצה לשתות עכשיו'.

צמרמורת החלה לעטוף את גופו, ללטף את עצמותיו. הוא עוד יהיה חולה אם יחכה. מי יודע, אולי הוא עוד יגיע לבית חולים. אולי אחיו יבקר אותו, אישתו לשעבר וודאי שלא תבוא – כנראה גם לא בנו. 'חבל', אמר לעצמו, בקול שמנסה (כל כך מנסה) להישמע קשוח. הוא דווקא רצה שהם יבואו.

הוא הסתכל הצידה – הרחוב כולו התרוקן. לא עוד אנשים שינעצו בו מבטים מבזים, אנשים שעוברים לצד השני, שמתעלמים. לבד, סוף סוף.

אולי הבירה השפיעה על חושיו, ואולי הדמעות שביצבצו מבין ריסי עיניו גרמו לו לראות את מה שראה אז – מעליו. אחד הכוכבים, קצת שמאלה מאמצע שדה הראיה, החל לזהור באור טיפה, אבל רק טיפה יותר חזק. למשך כמה שניות האור הזה היה האור היחיד שדן ראה. הוא ראה את ההתחזקות של האור, את העוצמה שנבנית בצורה מעריכית, והבחין אף בשניה שהאור חדל להתחזק, ועמד, ודעך.

ולשניה הוא לא הרגיש כל כך לבד.

הוא שוב הסתכל למעלה לשמים – והתחיל לחפש.