גשם בחוץ. הטפטוף המתמיד והנמשך, המטר שלא מפסיק להמטיר אפילו לרגע. מכה אחר מכה אחר מכה אחר מכה. מכה מכה מכה מכה מכה וכן הלאה. שוב ושוב זה מגיע. קולות רקע של יום גשום. תחנת רכבת. חייל עטוף במעיל א' יושב על ספסל ומסתכל למטה. מעליו גג של תחנת רכבת, ובחוץ - גשם. מכה אחרי מכה אחרי מכה. הגשם אלכסוני, ואף התקרה העבה של תחנת הרכבת הפתוחה אינה מגינה מפני הפלישה של המים והקור. אך אף על פי כן החייל מוגן. הספסל רחוק מקצה הגג, השלוליות הקטנות שנמצאות על רצפת התחנה רחוקות מטרים ספורים ממגפיו. הוא מסתכל למטה אל תוך המעיל, מנסה למצוא את התנוחה המושלמת. הוא לא מרים את ראשו אף לרגע. כל רצונו הוא לשקוע במעיל, ברגע ההוא. הכל כבר קרה לו, זה ברור לכולם. הלב נחמץ לכל הצופים. אין אדם בתחנה שלא מקבל על עצמו באותו הרגע לתרום לאגודה למען החייל - מסכן, חבל שקר לו, עבר עליו הרבה. אין לו כוח, כי כן - הכל כבר קרה לו. הקשיים היו כה רבים שספק אם בשבוע הקרוב יש דבר שיוכל להפתיעו. ועדיין, הוא מפחד, נכנס במעיל הקטן שלו. הוא יודע שעם כל מה שהוא עבר יש עדיין חשש שיהיה משהו קשה השבוע. אמנם הוא עבר כבר הכל, אבל עדיין הוא מפחד, הכל זה לא הרבה. הוא רק רוצה קצת שקט, לשקוע לרגע בשניה הזאת, לראות רק את מעיל הא' שלו. אישה יושבת ליד הדלפק של בית הקפה בקצה התחנה. גם לה קר, והיא יושבת ומסתכלת על הדלפק. פתאום, היא קמה, ומשהו בידה - כוס שממנה יוצאים אדים. היא הולכת בצעדים מדודים אל עבר החייל, ומגישה לו את הכוס. 'זה קפה' היא אומרת, 'לא, לא, תיקח את זה - בבקשה' היא אומרת ודוחה את היד הנרתעת של החייל שרוצה לסרב. 'בבקשה' היא שוב אומרת, 'תהנה'. הוא מחייך פתאום. לא, הפחד עדיין מהדהד בלבו, אבל בכל זאת הוא מחייך. הוא לוקח לגימה מהקפה ונותן לחום להתפשט בגופו. ולרגע קט, ממש קצר, הוא מרים את ראשו ממעיל ה-א'. האישה מחייכת גם היא והולכת אחורה, חזרה לדלפק. החייל שותה ושותה, ולרגע הוא נמצא באחד מאותם הרגעים - הרגעים החמים של החורף.