פגשתי אתמול את דון קישוט

וצחקנו על כוס קפה.

שאלתי אותו על הרפתקאותיו

אם הוא למד משהו מכל זה.

והוא, כרגיל, דיבר על אבירות

ועל אומץ בשדה קרב,

ועל הכבוד שיש לו כלפי

דולצינאה אותה אהב.

שאלתי אותו אם זה נכון

שהסיפור שלו הוא טרגדיה.

(היו תביעות של בעלי טחנות

שאח"כ פנו אל המדיה?)

והתביישתי מעצמי באותה השנייה

כי ראיתי על פניו את אותה התגובה

שראיתי בעבר - את העצב שחשים

כשמשהו מת מבפנים.

והצבע שלו נהיה קצת אפור

ולאט לאט הוא נהיה חום כמו הרצפה,

ועד שסיימתי את הקפה

כבר לא היה זכר לאביר הנפלא.

וגם אני הרגשתי קצת אפור

אז חזרתי הביתה. ועבדתי קצת.

מחר שוב ניפגש, ושוב נילחם

הוא יאמר לי שוב על מה.

מחר נמצא קרב אמיתי

ואראה את פניו במראה.

ומחר אהנה בטרגדיה שלי

ועל אף שארגיש שזה טיפה טפשי.

אפעל בלי לחשוב -

אהיה דון קישוט

ואדע מה אני רוצה לעשות.

וכשניפגש בבית הקפה

אדע לדבר אליו יפה

ואבקש ממנו שישאר

לפחות לעוד כוס אחת.

אולי אני רק חולם בהקיץ

ואני סתם מפריח בלבבי תקוות

אבל אני פשוט לא יוכל להתסדר - בלי עזרה מדון קישוט.

מוקדש לדון קישוט

שבתוכנו