חבל שאין לבני אדם מטען. כך שנוכל, אחרי יום מפרך, אחרי יומיים בלי שינה, של שמירה בשער אחרי דיבורים שוטפים על מה שעבר עלי ואיך אני מרגישה היום, עם החברה הכי טובה, אחרי שניים שלוש וויכוחים סוערים עם ההורים, שתמיד חושבים שהם צודקים, ואחרי מחנה קיץ מאלף, משהו מדהים שהיה לנו בקיץ שעבר, שלא ישנו כמעט שבוע, כך נוכל לבוא, בעיניים עצומות, להתחבר אליו בשעות הקשות כשנגמר בנו הכל. וכך, תוך שעה וקצת יותר, מוציאים את המטען מעצמנו, מלאים כוחות מחודשים בעוצמות מלאות ריגושים וממשיכים את החיים. עד שיום אחד, כבר נמאס בנו הכל. ואין רצון יותר להטען, ופשוט נגמרים. לא נורא, אם רוצים אפשר אחרי שבוע, לחזור ולהגיד שלום לכולם ולהתחיל שוב מחדש. עם מטען ששכללו אותו בנתיים. בזמן שלא היית פה.