[ליצירה]
את מאמינה לאמא שלך?
למה את כזאת ספקנית? אדם נושא חן בעינייך, את חייבת לדחוף לעצמך מחשבות שוללות שאין להם רגליים?
ודוקא השיר יפה מאד.
[ליצירה]
[ליצירה]
אני מסכים עם ערוגה. גם אם לא מצא חן בעיניך מה שנכתב פה, יש דרכים עדינות יותר להביע את זה. כל שכן אם זה בפומבי.
זה מלבד העובדה שאני לא מבין מה הייתה הבעיה בקטע הזה- הוא אמיתי ואמין, ואולי לא משהו מדהים מבחינה לירית (אם כי גם עם זה אני לא מבין מה הבעיה.) אבל הוא גורם להזדהות, וזה מה שחשוב (לענ"ד.).
קבלי ביקורת בונה בנוסף לביקורת של הפוסטם...
[ליצירה]
(: סה"כ אהבתי :)
קראת את מעט טוב?
חבל שאת קוראת לתשובה עצבות- זו לא תשובה, זה עצת היצר, שהרי מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, אז איך יכולה להיות העצבות תשובה?
(אם כבר שברון לב)
אך סך הכל אהבתי.
במיוחד את "קראתי בשמי- ולשווא"
ולא הבנתי את הקשר בין עצלות לגדלות, (אולי כי ככל שגדלים נהיים יותר עצלים וכבדים וחסרי מוטיבציה?!).
[ליצירה]
עזה אהבה כמוות
לכאורה זהו שיר אהבה בעלמא, ואכן נפתח במילים "קשה עלי אהבתך הסמויה מעיני" (רמז לנסיך הקטן-יפה!) "המסתתרת בשקט בעיקולי הדרכים", באיזכור לסיפור מקראי כלשהו. אך מכאן והלאה נוסף רובד נוסף לשיר ומרומם אותו לשיח של בין אדם למקום, רגיש וחד פעמי. לראות את זיו השכינה דרך פרי בשל, ולא דרך כמיהה יהודית נצחית ל"ביאת המשיח", שאיפת הקוטפות הרי הן ה"עמחא".
כל זה משול לרצון לגאולה עכשיוית, אך בלתי אפשרית, ולכן היא מוגדרת, ונשארת, עד להודעה חדשה, רק רצון. "רציתי" כמאמר המשורר.
ובבית האחרון קורית המזיגה המושלמת ,לפתע הפרי, הוא השאיפה האולטימטיבית, מכיל ייסורים מתמשכים ומעיקים. לא עוד רצון חד פעמי כי אם חיי-אדם לאורך שנים,או במבט רחב ופנורמי,תולדות העם. אך הסיפור הפרטי הוא הלוז כאן, והשאר ספקולציות ותו לא. ולו - לגיבור לא נותר אלא לשורר את כאביו לדעת.
נוצר מעין 'שיר שירים' קטן ואינטימי, של איש אחד.
ועוד לא אמרנו אף מילה על העיקר - הכתיבה המשובחת והזורמת, והעברית הלירית, הפורחת כפרי אהבה בשל..
נהדר!
בציפייה לעוד,
ירון.