עיסם כל כך אהב את ליליאן עד שהפציר בי בדמעות לאפשר לה להתקלח אצלי. וכשנעתרתי לבסוף בחצי פה - היתה דופקת בבישנות על הדלת, לא חלילה מצלצלת בפעמון, ומפני שלא אצתי לפתוח - היתה נעלמת, ורק הבושם הזול שעמד בחדר המדרגות העיד שבאמת היתה. עיסם היה משת"פ וסוחר סמים שהותיר את משפחתו בעזה וליליאן היתה לפי דעתי - זונת עמידה מרחוב אלנבי ומשתמשת. יתכן ששניהם חיים עדיין אם כי קשה להניח. הבית שלהם, אם אפשר לכנות כך את הבניין הנטוש שבו התנחלו - נשרף בסופו של דבר; עלה כולו בלהבות. זה היה בניין ישן ויפיפה סמוך לביתי שחידת עזבונו נפתרה בוקר אחד בסידרת לוחות ברזל חלודים שהולחמו לחלונות קומתו הראשונה. גם שלטי אזהרה צצו על קירותיו: "הכניסה אסורה! מבנה מסוכן!" הבניין נותק כמובן מתשתיות חשמל ומים ובחורף הם היו מדליקים מדורה באחד החדרים כדי להתחמם. אבל בעיניהם היה כבית ואני מאמין שלא חשבו עליו כמסוכן. להיפך, הייתי משקיף על צלליותיהם, שומע אותם חורקים בחללים הנרחבים והריקים של הקומה ממול, ראיתי אותם מציצים מבין תריסים מעוקמים, מבין זכוכיות שבורות, הם היו מחובקים המון, היא לעיתים היתה רוקדת בשבילו לצליליו הצרודים של רדיו טרנזיסטור גנוב. בשלב מסויים הביאו כלב. נביחות הבוסר שלו החלו להדהד בבניין בלילות, מגיבות לנביחת הכלבים שלי ומצטרפות בהססנות לסימפוניית הקשר של שאר כלבי השכונה. כשהתחלתי לשמוע אצלם כלב גבר ענייני בם. כל עוד נהגו בחרישיות יחסית הייתי אדיש כלפיהם וכעת הוטרדתי מעט בקשר לגורלו. פעם עליתי אליהם. קראתי לעיסם מבחוץ עד שצץ מבעד לחלון חסר משקוף. הוא סירב להחליף איתי מילים ככה מבחוץ, הפציר ונופף לי לעלות. צחנה שררה בחדר המדרגות; מרצפות עקורות, שברי ריהוט ובלוקים ודלתות מבוקעות. הם קיבעו את איזור מגוריהם בקומה העליונה, בדירה שיריעת בד אדום ומאובק שימשה לה כדלת. כשנכנסתי ל"חדר האורחים", ליליאן היתה עדיין עסוקה בהכשרתו לכבודי: בסמרטוט מזוהם ניגבה דלת שהונחה במאוזן על לבנים ושימשה כשולחן, ועטפה בחיפזון בעיתונים "כורסא" עשוייה בלוק בנייה. עיסם השליך עוד כמה שברי כיסאות לחבית מפוייחת שאש בערה בה ואחר כך התיישב על המזרון החשוף וסימן לי לשבת על הבלוק המרופד מולו. "תשמע," אמרתי לו, "אני שומע מהבית שלי שהבאתם כלב ובטח קשה לכם איתו - אז אני מוכן לקחת אותו." "קאווה אחוי?" "לא תודה. שתיתי ממש עכשיו. רק הכלב. הוא בטח עושה לכם המון באלגן. הוא רוצה לאכול וצריך לצאת איתו. אני מכיר הרבה אנשים. אני מוכן לקחת אותו ולסדר אותו." בכל זאת סימן בהינף יד חטוף לליליאן וזו טבלה פינג'אן חסר ידית בדלי, אספה בו מים והציבה אותו על הרשת המפוחמת מעל החבית. היא לא היתה צעירה, לא היתה מכוערת, אבל מוטב שהיתה מחייכת אלי פחות בשיניים חסרות כשבחשה את הקפה. "הכלבה לא בשביל למכור." אמר עיסם, "היא כמו הבת שלי בלה.. בלה.. היא כמו הילדים שהשארתי בעזה. הם, משרד הבטחון... לא נותנים אישור להכניס את ליליאן לחדר במלון אולימפיה שמגיע לי, אפילו שהיא יהודיה. אז אני גר כאן איתה." "איפה הכלבה עכשיו?" "בטח במרפסת מאחור. היא אוהבת שמה כל היום להסתכל איך העצים על הגג שלך מתנענעים ברוח." הלכנו לראות. זו היתה גורת פיטבול מצויינת בצבע ברונזה, בטח גנובה, אתלטית, כבת שישה או שבעה חדשים, ולמרות שחיה עם טיפוסים כמותם עדיין נראתה לי יציבה ובעלת מזג מצויין. הם קראו לה "פנטה". לא שאלתי למה. כשהבית של עיסם וליליאן נשרף הרחוב הריח כמו מסיבת יער. כמו תנור הסמים באבו כביר. כל רכושם עלה בלהבות; שקיות מלאות גרס, רדיו טרנזיסטור, פלטת הדלת אשר שימשה כשולחן ומזרון קפיצים ישן ומתפורר. זה קרה בלילה. מאוחר בלילה. בתחילה חשבתי שתכולת מאפרה שלי התחילה לבעור, אחר כך הייתי משוכנע שהמחשב נשרף, ורק כאשר העשן החל לחדור מבעד לחרכי החלונות הבנתי שמשהו הרבה יותר גדול מתרחש. כשיצאתי אל המרפסת נדהמתי לגלות שהבניין הסמוך לביתי בוער. רוב דיירי הרחוב הקיצו משנתם, צפו ממרפסותיהם, רבים החלו מתקהלים ממול על המדרכה הנגדית בחלוקים וגופיות. ראיתי את ליליאן ניצבת לבדה במרכז הכביש וצורחת. לאחר זמן מה פרץ החוצה מהכניסה גם עיסם נושא את הכלב בזרועותיו. צפירות ויבבות חשמליות של רכבי כיבוי גאו ברחובות הסמוכים. הכבאים פרקו ציוד ופרסו צינורות בבהילות. דבוקת כבאים נחשונים בשכמיות צהובות נאחזה בצינור ופרצה לבניין כשהיא יורקת מים. סילונים נורו מבחוץ אל תוך החלונות ולשונות האש הגלויות הפכו במהירות לתמרות עשן שהתאבכו וכיסו על הרחוב. עיסם ליליאן ולצידם הכלב ניצבו שם מאחורי משאית כיבוי אדומה והחליפו צעקות עם שוטרים. ירדתי ושאלתי את עיסם כבר בפעם השנייה אם כעת כשהבניין נשרף הוא מוכן למכור לי את הכלב. סליחה הכלבה. עיסם שוב השיב בשלילה. הוא אמר לי: "תשמע, אתה יכול לשאול את האשה שלי, אני אמרתי לה: אם נצטרך למסור את פנטה אז רק לך. אני רואה איך הכלבים שלך פצצות ואיך אתה מטפל בהם יפה." בניגוד לשניהם, הכלבה עדיין נראתה טוב; היא לא סבלה משום רזון, מפצעים גלויים, מפחד או מחשדנות. רוגעת ישבה ליד רגלו של עיסם, קשורה בחבל רפוי, וקישקשה בזנבה במתינות בכל פעם שדיבר. שמחתי לגלות שהיא כן מטופלת אבל הייתי מודאג. עליתי הביתה והורדתי שקית יפה של אוכל לכלבים. אמרתי לעיסם שזה לבינתיים, ושאם הוא יבחין שהכלב, סליחה הכלבה, לא מחרבנת טוב אז זה רק בגלל שהיא מחליפה מזון. לא בגלל האוכל, כי זה אוכל מצויין. הוא שאל איזה. אמרתי לו "איגל". הוא אמר שזה בדיוק מה שהיא אוכלת אבל של גורים. התפלאתי מאוד. אמרתי לו: "עיסם, עכשיו אתם הולכים לא יודע לאן ומה יהיה אתכם. אם אתה רואה שנהיה באלגן אל תיתן ואל תמכור אותה לאף אחד. תבוא אלי, אני אשלם לך משהו ואמצא לה בית טוב." וזהו. זהו לשבועיים בערך. בלילה של הסילבסטר חזרתי לפנות בוקר מטושטש חלקית מאיזו מסיבה. לקח לי זמן להבין שההומלס הרזה שהתנודד ליד האינטרקום בכניסה הוא עיסם. למעשה זיהתי אותו בגלל הכלבה. הוא נראה נורא. היא עדיין נראתה טוב. אמרתי לו: "מה אחי, מה קורה?" הוא סיפר לי שהוא ניסה שוב להכניס את ליליאן לאותו מלון אולימפיה שהוא זכאי לו ממשרד הבטחון, ושהם לא הסכימו, ושהיה באלגן גדול ושעצרו אותו, ושעוד יש באלגן, ושעכשיו הם גרים בבנין נטוש אחר מלא נרקומנים ביפו. סבבה. יפה שהכל מסתדר. אז מה עכשיו, באת למכור לי את הכלבה? לא בדיוק. עיסם אמר שהוא יתן לי את הכלבה אבל שהוא רוצה משהו אחר, לא כסף. הוא ביקש שאסכים שליליאן תתקלח אצלי רק פעם בשבוע ורק במשך חודש אחד, ארבע פעמים בסך הכל זה יוצא. אמרתי לו: "עיסם אתה כמו אחי ואתה יודע שאתן את הדם שלי לליליאן, רק מה בחייך עיסם... היא משתמשת וזה, וגם עושה עוד דברים. אני לא יכול להכניס אותה הביתה ועוד לתת לה להתקלח. אני גר כאן." עיסם שלף מכיסיו והניח על הגדר קופסה קטנה מלאה כדורי אקסטזי, סכין פרפר מקצועי ושעון אומגה כמעט חדש ולא שרוט. הוא אמר שהוא נותן גם את זה ועוד את הכלבה - רק שאסכים. שאלתי אותו אם יש עליו תעודת זהות, כי אם כן נעשה נייר מסודר על הכלבה. היה לו והוא נתן לי אותה. עליתי הביתה, סרקתי והדפסתי את התעודה, ירדתי, והלכנו לאוטו. על מכסה המנוע כתבנו תאור מפורט של הכלבה בעברית ובערבית ושהוא מוכר לי אותה בתאריך הזה והזה במאתיים שקל. לפני שחתם הוא שאל מה עם ליליאן. אמרתי לו עזוב ליליאן, שתתרחץ בים. היא כמו אחותי אבל גם אחותי לא מתקלחת אצלי. הוא התיישב בצעקה על הגדר ודמעות זלגו על פניו. הוא אמר שבקרוב הוא ימצא בניין אחר שיש בו אמבטיה בלי חלודה שאפשר למלא אותה בדליים של מים חמים, וככה ממילא עוד מעט בא קיץ ואפשר להתרחץ במקלחות על החוף. אמרתי לו שאני מוסיף עוד מאה שקל על הכלבה. נותן שלוש מאות. רק שלא ידבר איתי יותר על ליליאן. הוא אמר שיש אחד שעושה קרבות בשטח הגדול ביפו ושמוכן לתת על הכלבה הזאת אלף חמש מאות שקל מתי שהוא רוצה. אמרתי לו שאני מסכים שהיא תבוא פעם אחת ותתקלח על הגג מאחורי העצים. אחבר את צינור ההשקיה לדוד של המים החמים. התרעתי בו שהיא לא תבוא כמו זונה של פועלים רומנים, כי אחרת חבל על הזמן לכולם. אני מסתכל מהגג ולא פותח את האינטרקום למטה. אבל כל זה בתנאי שהוא חותם על הנייר ומשאיר את הכלבה עכשיו. הוא רק ביקש שאמשיך לקרוא לה "פנטה" ושאומר זאת גם לבעלים החדשים שיהיו לה. הסכמתי. סידרתי את הכלבה אצל זוג מבבלי שהסיעו אותה לחייה החדשים בגיפ של מאתיים שישים אלף שקל. אמרתי להם שאני קורא לה כריס כי היא חולצה בדיוק בלילה של הסילבסטר. הם אהבו. מלבד דמותה הקטנה והמשוטחת של ליליאן, כפי שנצפתה מהגג, לבושה הכי יפה שהיא יכולה, ומלבד הדפיקות המהוססות שלה בדלת.. ואחרי שהות מה רק אד קלוש של בושם, שאריות נוכחותה בחדר המדרגות - לא היו לי עלויות נוספות על הכלבה. אפילו פגשתי אותם בתערוכת הכלבים הבינלאומית האחרונה. הם ניצבו עם כריס בגאווה בסמוך לזירת האמסטפים. כמוני, באו לראות את בני הדודים המערכניקים של כריס מתחרים על יופי. אמא של כריס שוב הודתה לי באופן שנראה לי... לא יודע, טיפה מוגזם. העיקר כריס. כמו שחשבתי היא צמחה להיות פצצת אטום. אחת הכלבות הטובות שראיתי.