בעור שבקצה האצבע היו הרים וגבעות מסודרים בשורות מקבילות עם לכלוך מטיפקס שחוצה אותם. הידיים עצמן היו בעלות חיים משלהן, והן נעו בתנועות שכביכול אינן קשורות לגוף. הגוף היה עטוי במגוון של בגדים בצבע השחור, שהוכיח את מה שלא חשבנו עליו אף פעם - שאין שני גוונים שחורים שהם אותו דבר.
"תתפללי." היא אמרה.
השניה, שישבה מולה, והייתה עטויה בכתום וירוק, הקשיבה והרימה את הגבות בספקנות.
"אני כל הזמן מתפללת", אמרה.
"תדעי לך", היא נשאה עיניים לשמיים, והתנועה רק הרגיזה את השניה, כי הייתה נראית לה מתחסדת, "זה כל החיים - רק להתפלל. בלי זה, אני יכולה להגיד לך, מניסיון אישי - שום דבר לא מגיע! צריך להתפלל על עבודה, על בעל, על ילדים: אין לך מושג, שום דבר בחיים לא הולך בלי תפילה!!!"
זה היה מונולוג שנקרא "משכנע". הוא כלל את המילים: "מנסיון אישי".
השניה נראתה כמי שעוצרת גל שהתפשט בה באדוות במעלה הפנים. "טוב, אני אתפלל".
היא שתקה.
ואז היא אמרה: "אבל אני לא רוצה להתפלל כל החיים שלי!"
הגל שעלה בה קודם התנפץ עכשיו ויצא במילים: "לא רוצה כל החיים שלי להיות איזה עני שפושט יד! זה לא נעים לי ההרגשה הזאת!!"
הראשונה שתקה. היא "עיכלה" את הדברים ששמעה וחשבה כיצד הכי טוב להגיב עליהם. הכי טוב - הכוונה היא: בצורה שתישמע ותשפיע.
בסוף החליטה:
"כך נבראנו. אנחנו סך הכל ברואים של אלוקים והוא עושה בנו כרצונו. וצריך לבקש ממנו, בדיוק בגלל זה! צריך להתפלל! אנחנו בידיו!! והוא כמו אבא אוהב רוצה לתת לנו את כל הטוב שבעולם!! ומה הוא מבקש מאיתנו סך הכל? שנבקש ממנו שייתן!!!"
הדברים לא היו מהשפה ולחוץ. הם נבעו מהכרה פנימית עמוקה שנקראת: אמונה.
השנייה הבינה שכנראה הזמן שלה תם. היא הודתה על השיחה, נפרדה לשלום ויצאה מהבית.
היא יצאה אל החוץ הקר אל מחוץ לגדר שהקיפה את הבית. האורות בבית האירו לנמצאים בתוכם בשקט. השקט היה מוחלט גם בחוץ ולא נשמע מענה משום כיוון.
היא הרגישה את הרגע מתרחש בכל העוז שבו.
זה היה רגע שנקרא בדרך כלל: "רגע קורע לב".
תגובות