המרוגשת: מאז שאומרים לה את השם שלו, היא לא יכולה לחשוב על משהו אחר. היא מדמיינת את השם שלה ושלו על שלט מעץ זית על הדלת של הבית שלהם. היא מדברת עם חברות שלה עליו, ועליה, ועל מה הם ידברו. היא מכינה רשימת נושאים למקרה שלא יהיה לה על מה לדבר. היא לא ישנה שלושה לילות קודם מרוב מחשבות על "איך הוא יהיה", והיא מתחילה להחליף בגדים ואיפור לפחות שלוש שעות לפני שהיא יוצאת לדרך. כשהיא פוגשת אותו, היא לא מסוגלת לומר כלום חוץ מ"כן לא" במשך כל חצי השעה הראשונה. על פניה מרוח חיוך דבילי ומעריץ במשך זמן הפגישה. "היא הולכת להתחתן איתו": ההתרגשות בלילה לפני מונעת ממנה שינה. פחדי חתונה מודחקים שבים ופורצים יחד עם דמיונות מבורכים על בטן עגולה ובעל חמוד. היא מתלבשת במשך שעה ארוכה, וחושבת כל הזמן על הרגע הראשון, שהרי זה רגע כל כך קריטי: עוד שנים רבות הם ישחזרו אותו ביחד. היא מקפידה מאוד על המשפט הראשון שהיא תגיד – מאותה סיבה. כשהיא רואה אותו היא ממששת לראות: "אהבה ממבט ראשון או שנצטרך לעבוד על זה?" האדישה: (היא בדרך כלל מציאות וירטואלית) חצי שעה לפני הפגישה היא נזכרת ש"אהה, אני תיכף צריכה לצאת כי יש לי פגישה עם ההוא". היא מסתרקת, שוטפת פנים, ויוצאת לדרך. בדרך היא חושבת על המבחן הענק שמצפה לה מחר. כשהיא רואה אותו, היא מהמהמת משהו בלתי ברור, ומשגרת חצי חיוך. בסוף הפגישה היא אומרת לו: "רוצה עוד פעם? כי לי ממש לא אכפת". הספקנית: ההתלבטויות "אם כדאי לי להתחתן עכשיו" שהתחילו להעסיק אותה יותר במרץ מאז שחברה שלה הציעה לה אותו – מריצות אותה לעשות טלפונים לכל החברות שלה, ולהתייעץ חזור והתייעץ, אם כדאי לה לצאת עכשיו, כי חס וחלילה עלולה גם לצאת מזה חתונה. אבל יצר הקיום דוחק, והיא מאוד רוצה לפגוש אותו, בעצם, וגם היא תתחתן איתו – זה לא נורא כל כך, והיא כבר מתה לראות איך הוא נראה, ולכן היא קובעת איתו פגישה למחרת. ברגע שהיא רואה עד כמה הוא לא בשבילה – היא נרגעת: "יופי, עוד אחד להוסיף לרזומה שלי, ואני נשארתי חופשייה כציפור דרור". הפגישה עוברת בנעימות רבה, היא נהנית מכל רגע מלהסתובב עם בחור, ואחר כך, מודיעה לו: "לא מתאים לי, אבל אתה באמת בחור נחמד". העייפה: היא בכלל לא רוצה לצאת איתו. היא עייפה מהקודם ומזה שלפני שבועיים, וזה שמלפני חודשיים - היא כבר עייפה מלספור. אין לה כוח לפגוש אותו, אבל היא בכל אופן יוצאת, היא בעצמה לא יודעת למה. ובעצם היא כן יודעת: מה, היא תגיד "לא"? מה פתאום: היא יוצאת, ואז אומרת את ה"לא". היא עייפה. היא מאוד עייפה. היא חוזרת בשתים עשרה וחצי, דוחה את ה"לא" למחר, והולכת לישון. הלחוצה: יומיים לפני הפגישה אי-אפשר לדבר איתה שיחה נורמלית מרוב שהיא לחוצה. וזה מותר לה, כי הרי יש לה פגישה עם בחור עוד יומיים. את היום של הפגישה, עד הפגישה עצמה, היא מעבירה בתחינות בכותל, ובכסיסת ציפורניים לסירוגין. כשהפגישה סוף סוף מגיעה, והלחץ הראשוני עובר, היא לאיטה נרגעת עד לסוף הפגישה. אבל אז, בסוף הפגישה היא לא מחכה ל"אני אתקשר אלייך מחר, בסדר?" אלא קובעת מהר את הפגישה הבאה, כולל יום שעה ומקום. זאת שהולך לה בחיים: ביום לפני הפגישה היא מדי עסוקה בשביל להתרגש – חברה שלה הכי טובה מתחתנת, והיא חושבת עליו רק כשאין אף אחד מסביב, וזה כמעט לא קורה. ביום הפגישה, כששניהם מגיעים למקום בו הם קבעו, והם רואים אחד את השני – היא מיד יודעת שזהו זה. וגם הוא כנראה יודע, לפי מה שמשדרות פניו. אחרי רבע השעה הראשונה היא מרגישה כאילו היא הכירה אותו מאז ומתמיד. היא לא מבינה איך יכלה פעם לחשוב על מישהו אחר, או לחילופין איך הצליחה לחיות עד עכשיו בלעדיו. בסוף הפגישה הם אומרים אחד לשני את ה"להתראות", בנימה שמרמזת על הרבה יותר מזה. והם מתחתנים. וחיים באושר ובעושר.