השעון הגדול דופק תשע דפיקות, ואני יודעת שלפניי עוד ערב משמים וריק, כמו כל הערבים בשבע השנים האחרונות שלי איתי. מבט בידית סכין הלחם: אתה גילפת אותה לחתונתנו. אני מכניסה אותה למגירה, ומנסה לחקות ללא הצלחה את הדרך שבה היית אתה סוגר מגירות: דחיפה קטנה בזווית הרגל, ו-הופ! בחינניות הזאת, שאפיינה את כל תנועותיך. כשאני נכנסת לאמבטיה להתרחץ אני נזכרת איך הוא טרק עליי אז את הדלת: "תזוזי משם או שאני סוגר עלייך!" הוא אמר. לא האמנתי שהוא יסגור, אבל הוא סגר, ובכוח. הצלקת בידי הימנית, בוהקת מולי כשאני מורידה את השרוול שמכסה אותה בדרך קבע. ככה זה תמיד כשאני מתרחצת, אז אני באמת מתקשה לשכוח, כי הכל זועק מולי את חותמו. חותם שכבר לא יעבור. כשאני יוצאת אני מתעטפת במגבת שלך, המגבת שקניתי לך מתנה לגיל שלושים. הבנתי שלא רצית לקחת אותה איתך כשהלכת: היא כל כך ישנה כבר. אני נוגעת במה שנגע בבשרך, ומנסה לשאוב עידוד מהמגבת הלחה. הלוואי והיית אתה לצידי, עצמך ובשרך, ולא רק המגבת השחורה הזו, שאותיותיה אומרות: "לבעלי, באהבה". דמעות עולות בעיניי. אני ממהרת להסיט את המחשבה, ומתחילה לאסוף את המים מהרצפה הרטובה. אני נכנסת למיטה, ולוקחת איתי ספר לקרוא, אך המחשבות ממאנות להתרכז בו. דמותך שבה ועולה, ואני מביטה על המיטה הריקה לצידי, בגעגוע. איך אפשר ליהנות מקריאת ספר טוב בלי לחלוק אחר כך את חוות דעתי על מה שקראתי? כנראה שאפשר, אבל אני עוד לא התרגלתי. שבע שנים אינם כה הרבה זמן כדי לרפא אהבה של עשרים וארבע. משהו גדול נשבר בחדר המדרגות... אולי אגרטל... קולות של צעקה. ואז... אותו היום, שבו הוא שבר את הכוסות הקטנות של היין, אחת אחת, על הרצפה ועל העוגה שהכנתי בשבילו. הוא אמר שהוא לא אוהב מסיבות יום הולדת, ושכמה פעמים עוד צריך להגיד לי את זה. הוא נהיה אז בן שלושים וארבע. כן, ואת המתנה שקניתי לו, קופסת סיגרים משובחים, הוא הבעיר גם כן אחד אחד... אני מסתכלת בירכי לראות אם כהו הצלקות, ולא מצליחה לספור את כל העשרים וארבע... הזמן טשטש... אני ניגשת לסגור את החלון... יש פה גם ריח שרוף בחדר... כבר אין יותר מכתבים מבית הדין. גם זה נגמר. המכתבים היחידים שיש לי היום הם מהבנק ומהביטוח לאומי. ממך כמובן שאין מכתב. הלוואי והיית שולח לי רק פעם אחת, מכתב עם מילות אהבה... כמו שרק אתה יודע לכתוב... להביע... הלוואי שאוכל לראות שוב את כתב היד שלך... האותיות הגדולות ההן... שאוכל לגעת בנייר שאצבעותיך החזיקו... אני צריכה ללכת לצחצח שיניים. אני נכנסת לנעלי הבית הישנות שלי. כמה פעמים אמרת לי שאקנה חדשות, שהן כבר נמאסו עליך. אבל אני אהבתי אותן, ולא רציתי להחליף. אז עוד לא פחדתי ממך באמת כנראה. עוד לא האמנתי שאתה מסוגל באמת לקום וללכת... הרבה פעמים אמרת שתתגרש ממני, כי בחיים שלך לא ראית אשה כזאת "זקנה ומכוערת ושמזניחה את עצמה", אבל תמיד חשבתי שאתה רק אומר שתלך, אבל אף פעם לא תעזוב אותי. המראה מעל הכיור מדגישה את שערותיי הלבנות, שמתחילות לתת לשיער גוון אפור. "את באמת זקנה!" אני חושבת. אני בוחנת בפעם האלף את האף הקצת-נשרי שלי, ואת הקמטים מסביב לעיניי, וחושבת בפעם המי-יודע-כמה: "וגם אף פעם לא היית יותר מדי יפה". כשאני מורידה את התריס ונועלת את הדלת, אני נזכרת בך בפעם האחרונה. הגעגוע יידום כשתיפול עלי שינה, אני יודעת. את חלומותיי איני זוכרת אף פעם. אתה והמיטה שידעה פעם את גופך הישן לצידי ממתינים לרגע בו אפקח את עיניי בבוקר. ליבי נפרד ממך רק למשך הלילה הקרוב, וגם זה, בעל כורחו... אני אוהבת אותך... השעון דופק אחת עשרה דפיקות. והערב הזה, עוד ערב נוסף שלי איתי, מאחוריי.