שבע שנים חיכתה לו, וחיים - אין לה. שתים-עשרה שנים חיכיתי לו אני בביתנו העני. שנים ארוכות וקשות. אבל בכל זאת, המשכנו לחכות, בלי להתייאש.. אבל אני אהבתי אותו. ואוהבת. ומלאת-קינאה היא כשהוא שוכב עם אחותה. אבל אני - אני דחפתי אותו לבית האחרת. ולא מצטערת, לא. בכלל לא. כי יהיה לי בעל צדיק ואסור לי לחשוב על עצמי. הוא אהב אותה והראה לה את זה שבע שנים - ועוד שבע שנים, ואחר-כך, גם כשהייתה עקרה, אהב אותה ודאג לה - עד שהרג אותה במילותיו. אבל לי הוא קנה ירושלים של זהב. הוא אבינו, היא אימנו, אבל הם לא קבורים יחדיו. ולי הוא קנה ירושלים של זהב. בהשראת הרב שריה, דליה רביקוביץ' ולאה קוגוט.