הרי יהודה, נופי קדומים, פוסע לאטו בעמק הֶלֶךְ, כמו מתמזג עם ההרים. תרמיל קטן מוטל לו על כתף אחת כמו צרור בלוי, שיער ארוך נפרע ברוח ערב. עינים- מצולות אוקיינוס אין-סופים. והוא הולך לאט, נוטה להתרשם מן המראות, כמו מכילה נפשו את המדבר. השמש כבר שקעה מכבר, מבט בוחן עובר בעמק, מחפש מקום... הרוחות הללו... הוא חושב, דומה כי ילווני כל חיי. הסיר את תרמילו, עצם עיניו. ומה אני קובל? הן גם אני כמוהן, שואף בלי גבול, נודד, נודד... ניצב על סלע, מתבונן בנוף הלילה מסביב, הרים קמוטים עוטפים בחושך, שיחים קטנים ורוח מהמה... נופפת גלימתו, מוכרעת בהינף יד בלי שים לב, הוזה, הוזה... אל מה אני רודף? מצא עצמו שואל. שואל? מוזר. נראה כי כבר זמן רב עבר מאז שאל באחרונה. מכבר נתן הוא לדברים להתרחש, צופה, בוחן, פוסע בהדרה, כמו מחכה שהזרעים בו יעלו עלים, ניצן, פירות, הסכין הוא לחכות. חכות... זה רק הרוח שנושבת, לא אני, השפיל מבט, ניגב דמעה, ישב תחתיו. עוד אנחה, ויד נוקשה מרפה אחיזתה, מקל עבה נשמט. בכאן אלוּן הלילה, הוא חושב. מבט יציב בוחן את השיחים. הכוכבים, אורות בדידות- אותות קדומים, כמו מביטים מעל... הלילה הוא ידע, נפל דבר, הן עד עכשיו הכיל געגועים שוקטים, כמו חי עם הכמיהה לאן- בנחת, במין שלוה שאפפה את צערו בהשלמה - - - עכשיו הכל נעור. כלום עת לחזור? שנים של נדודים, אולי דורות. ורק הרוח לא עוצרת, פורעת שערו, והוא - אולי לא שם בכלל, אולי לא שת לבו, ניצב עומד, חולם, חושב... הביתה? וכלום יש אצלי מקום כזה? מישש את גבנוני הסלע, חריציו, או המדבר ביתי? ושוב מביט אל ההרים האפלים, מטה אזנו אל הדממה. כל ששמע היה אוושת הרוח, תן רחוק, שיחים מלחשים, דממה, וזכרונות. עולם מוזר, הזכרונות. אורחיו הלא קרואים. פיסות עבר. עבר? וכבר עבר מזה! הסיר את נעליו ושוב עצר. מקום, כל כך פשוט, חייך חיוך מריר. ושוב הזכרונות. ומה לא טוב לי כאן, מצא עצמו שואל. מה טוב? ושוב חזר אל נעליו, שופך לרוח חול ואבנים, מביט בהם בוהה... בית... השמים האלה קורת גג נאמנה, ליטף מבטו את הכוכבים, פקודי בראשית מאז. הנה עלה הירח, ראש חודש מחר. ראש חודש... ושוב זכרונות, מהכפר, העבר... ראש חודש היה יום של חג, הוא רואה את עצמו עם חולצת השבת. ילד בין ילדים. הוא הולך עם חולצה יפה, לבנה, מרוקמת רקמה עדינה, כמו שרק אמא ידעה לעשות. גם אבא היה, האבות לא יצאו לעבוד בשדות. הוא זוכר ערימה של כלים מבחוץ. יום חג. יום של חג. מחר... עוגות היתה אמא אופה לילדים, לאחים הקטנים. ילדים! לא גדלתי מאז? הלנצח אשא זכרונות על חולצות? הפסיק את עצמו, פורש שמיכה דקה על הסירה הקוצנית, רומס את הענפים הבולטים. ואיפה אמא היום? איפה אמא? זו היא שודאי שואלת עלי. לבטח. נשכב עתה על השמיכה, פניו אל ההרים. צריך לחזור, גמר בלבו. עצם עיניו, נותן למחשבות לשקוע. דומה כי גם הרוח שככה. דממה. דומה כי באה מנוחה.