הערה: על אף שנכתב בגוף ראשון, הסיפור אינו אמיתי. -------------------------------------------------- היום בו החלטתי ללכת, אני, הדתי החפיפניק עם כיפת חצי הלימון, לשדכנית היה היום שבו התייאשתי סופית מלמצוא בחורה כלבבי בדיסקוטק של ז'וז'ו וכן ביום שלאחרי זה, כשרבי אריאל, תלמיד הביני"ש שנראה כמו לקוח מסרט השנוזלים האחרון נתן לי את מספרה: "קוראים לה דסי הוייברגרבר, מלהקת של צוות בנות שמחם" "מה, היא דוסית?" קראתי בפליאה "לא,ככה זה השם שלה, היא גרה בשכונת שבנא הסופר שבעיר הקודש-השידוכים הם בעיקר לחרדים" והוא הוסיף לי מספר "אני עם העדה שלי ועם הדעה שלי, תהיה לי בעיה" אמרתי "מה הבעיה ונציה?" תמה הביני"ש "אני כזה בין הכסאות, אני לא אשכנזי ולא ספרדי" "ומה אתה, אם לא זה ולא זה?" "אני איטליאני" "שו האדה ?" פנה הביני"ש הממושקף וניגב את משקפיו בדש חולצתו המשובצת "זו עדה שנכחדת מן העולם ומקורה הוא באיטליה" "הממממ" מלמל הבחור האסטרונאוט והוסיף "יהיה בסדר, שים כיפה בגודל של אתרוג, גדל פיאות לחיים ואל תשכח להביא את אבא, אם אתה רוצה שידוך טוב" ואני לא ידעתי מה לעשות מפני ששנה לפני כן רבו אמי ואבי על כרוב גוש קטיף: אמי תבעה בתוקף להכניס אותו ואבא התנגד בתוקף בשל קרבתו לזרם הפרה -חרדי, אז הם רבו והצלחת מלאת סלט הכרוב הנפוליטני שאמא הכינה, נפלה על הרצפה והסלט הפך להיות לסלט זכוכיות נפוליטיני. ואז הם הלכו לרבנות והתגרשו, הדבר הרחיק אותי כמאה מטרים מן הזרם הפרה-חרדי, וקלקל את סיכויי לבחורה חסודה, שהרי בחור מועמד לשידוך שהוריו גרושים אינו שווה הרבה בשוק. ובכן, באותו בית כנסת בו פגשתי את הביני"ש, התפלל זקן יהודי רומני בן תשעים בשם לייב אוסטשינסקי, יהודי תמים שלא ידע הברה סביבו, חרדי עם פיאות וזקן, אשר לעת זקנתו עלה לארץ, ניגשתי אל הזקן ובעזרת מלמולי מילים ומתורגמן מזדמן שמצאתי, שילמתי לו טבין ותקילין בכדי שיבוא עמי לירושלים יעשה רושם אדיר ויציג עצמו בתור אבי, ואמרתי לו גם שרומנית די דומה לאיטלקית ועל כן השדכנית הפולניה דסי לא תחוש בהבדל. בינתיים הלכתי לשוק וקניתי מרוכל כיפת אתרוג אימתנית וכן גידלתי פיאות לחיים ארוכות ומצאתי בבוידעם את חולצת המשבצות שזנחתי זה מזמן. אך לרוע המזל, שעה לפני הנסיעה לירושלים, בא מתל אביב נכד של איזה פלמחני"ק וקנה את סמל הפלמ"ח לסבו בתור מתנה לראש השנה, ואילו סבו שהיה אדם צנוע ושנא סמלים ואותות, העביר את הסמל במתנה ללייב אוסטשינסקי שאותו פגש באקראי בספסל שבגן הציבורי, ולייב התמים שמח עד מאוד מאוד והצמיד את הסיכה של שתי שיבולים וחרב אל חליפתו האפורה.ולא חשב פעמיים כי אדם שהיה בפלמ"ח צריך להיראות אחרת מיהודי עבדקן עם זקן ופיאות. אז התנעתי את האוטו ועלינו יחד ירושלימה שבדרך אני מזמין את אוסטשינסקי למסעדת דרכים ומאביס אותו במיטב הסנדביצ'ים והשקשוקות . הסיכה הייתה על חליפתו ואני לא ידעתי את זאת וסברתי כי זהו סמל של קישוט. "שלום רב" קיבלה דסי את פנינו בחיוך רחב, היא פתחה את דלת חדר האורחים והורתה לנו לשבת: "משהו לשתות?" "כן, בשביל אבא כוס מיץ ובשבילי משקה" היא הגישה את המשקאות בקנקן וישבה מולנו ובידה פנקס: "מה תוכלו לספר" "זה כמובן אבא שלי, משה ונציה ואני דני ונציה" "כמובן, ומה אתה רוצה בבחורה?" "טובה, רגועה, אין לי העדפה ברורה לגבי עדה" "ואיזו עדה אתה?" "איטליאני" "מה?" "איטליאני, לא אשכנזי ולא ספרדי" "א מחייה" פלט אוסטשינסקי בסיימו את כוס המיץ "המממ.. לא ידעתי שהאיטליאנים מדברים יידיש" תמהה דסי "כן כן... אבא שלי מדבר כמה שפות" השבתי בעודי מהסה את אוסטשינסקי דסי הביטה לעברו וראתה על דש חליפתו את סמל הפלמ"ח: "נו.. וגם אני רואה שהוא היה בפלמ"ח, הוא חזר בתשובה?" הבטתי בסמל שעל דש חליפתו האפורה של אוסטשינסקי ונמלאתי תדהמה, הבטתי בו ופלטתי: "בסטה!!!" והוא הביט בי ופלט: "איך נישט פאר שטיין" צחקתי במבוכה ואמרתי: "כן... אבא היה בין מתנדבי חו"ל שבאו לעזור לפלמ"ח... הוא נלחם בדרך לירושלים בקרית ענבים ואחר כך הוא חזר לאיטליה" המצאתי... "ואיך זה שהוא כל כך מבוגר ואתה כל כך צעיר" "זה מה שקורה אם מתחתנים בגיל חמישים וחמש" אמרתי והוספתי "אז כדאי שאמצא לעצמי שידוך מהיר..." דסי צחקה ואחר רשמה פרטים נוספים בפנקסה "יפה.. חוזר בתשובה, יהודי איטלקי חרדי שדובר יידיש והיה בפלמ"ח" חייכה דסי אחר ישבנו בשתיקה והיא הוסיפה: "איך זה שאבא לא מדבר מילה עברית?" תמהה "אבא הוא סוחר יהלומים, הוא נעדר הרבה מן הבית וכמעט שלא גר בארץ" הסברתי למרבה התפעלותה היא שאלה אותי שאלות נוספות ואחר שאלה אם אני אקדמאי: "לא!" פסקתי, אני לא אקדמאי ואני לא חושב על הכיוון הזה. "ומה הגובה שלך?" שאלה "מטר שמונים ואחד" אמרתי היא עיינה שוב בפנקס ואמרה: "אני אחפש לך משהו מהזרם של החוזרים בתשובה, אני מקווה שאמצא לך משהו הולם כי אין הרבה מן העדה שלך" קמנו אני ואסטשינסקי ואז נגעה ידו בקנקן המיץ והוא נשפך הישר אל פנקס השדכנות של דסי אל מול פני הנדהמות: "אוי א סליחעס" ביקש אוסטשינסקי "לא משנה, לא משנה" אמרה דסי והוסיפה "סעו לשלום" כשיצאנו מן הדירה הבטתי בזקן אוסטשינסקי, ואמרתי לו: "עשית את הפשלה שלך..." עבר כשבוע וחצי וקיבלתי מדסי מספר טלפון: "קוראים לה תמר, היא בחורה מבוססת לומדת במדרשית "עין גנים" לחוזרות בתשובה בת למשפחה של אחד עשר ילדים שכולם לומדים בישיבות, רוצה לקבוע את מקום מושבה בירושלים, עובדת מתמידה בדואר המחוזי, תתקשר... התקשרתי ומן העבר השני נשמע קול גברי : "כןןן?" "אני מחפש את תמר" אמרתי "מדברת" אמרה בקול גס "מדבר דני, דסי שלחה אותי" "דני, איזה עדה אתה? "איטליאני" "מה זה? ספרדי או אשכנזי כי זו בעיה" "זו עדה קטנה שלא קשורה לאשכנזי או ספרדי" "הממ.. לא מוגדר, בעיה, כי אני שמעתי שאתה רומני וגם שמעתי שאתה בגיל שלי-שלושים ותשע" "מה פתאום!" אמרתי "אני בגיל עשרים וחמש! מי העביר לך את הדיסאינפורמציה הזו" "מה? מה זה המילה הארוכה הזה?" תמהה בכמעט צעקה והמשיכה: "אתה לפי מה ששמעתי בגובה מטר שישים ואחד, וגם אקדמאי הלומד לימודי כפירה בארכיאולוגיה ובמקרא, ולא מבוסס בעבודה, ואני זקוקה לאחד שיהיה מבוסס ותהיה לו עבודה קבועה והוא יהיה בעל אפשרות לקנות דירה ויהיה בעל אפשרות לממן חתונה ובגדים והסעה לכל המשפחה שלי לקראת החתונה, ויש לך אבא עשיר שיכול לממן, אבל הוא לא מדבר עברית והוא גם היה בפלמ"ח שהחבר'ה שם אכלו תרנגולות בלתי שחוטות רחמנה ליצלן והיו הולכים בלי צניעות ועוברים על איסורים רבים מדאורייתה ומדרבנן, והוא גם היה נעדר מן הבית תקופות ארוכות שזה דבר מאוד חשוד" "תמר, תמר" ניסיתי להפסיק את שטף ההתלהמות הדיסלקטית שלה, אך היא בשלה: "והכי חשוב הכי חשוב, צריך לקבוע מהר אולם בירושלים שיהיה בו הכשר של אגודת "חסדי שמיים" וצריך שתהיה הפרדה בין גברים לנשים, וכבר דיברתי עם להקת "אקונה שימחתיקה" והם יעשו לי מחיר מיוחד בגלל שאני קרובה של האח של גיסו של מנהל ההסעה של הבן של סולן הלהקה, ושיחלקו ברכונים מהודרים עם עטיפת עור של האחים אייזנשטט ושיממנו טיסה לסבתא שלי שגרה בצורפת והעיקר אני רוצה שנגור בירושלים ושלא נכניס בכלל כרוב הביתה!!!!" והמילה כרוב עשתה לי ממש חררה בראש כי זו הייתה הסיבה לגירושי הוריי לפני שנה, אז עשיתי מעשה פשוט: ניתקתי לה בפרצוף- אבל בעדינות! היא כנראה המשיכה לדבר לעצמה אולי כמה דקות ואחר כך הורידה הילוך לניוטרל. למחרת התקשרתי לדסי ואמרתי לה: "מה עשית? גברת דסי, מי העביר לה פרטים שגויים?" "מצטערת, אני כתבתי שנית את הפרטים מהפנקס בגלל שהפנקס נרטב מן המיץ ששפך עליהם אבא שלך" השיבה דסי והמשיכה" מסרתי אותם לדודה שלי והיא העתיקה אותם למחשב שלה ומן המחשב לאי מייל שהגיע באקראי לאחות של תמר והיא ענתה לאי מייל והעתיקה את הפרטים בשביל אחותה, ואז היא שלחה תשובה לדודה של חברה שלי שהכל בסדר והיא עדכנה אותי ואני התקשרתי אליך והעברתי לך את המספר!"