הקדמה: הסיפור שלהלן הוא פרק מתוך קובץ הסיפורים Peter Pan in Kensington Gardens מאת ג'יימס מתיו בארי. למי שלא ידע, פיטר פאן ברח מביתו כשהיה תינוק וחי שנים רבות בגני קנסינגטון עם הפיות, ורק אח"כ עבר לארץ לעולם-לא. אם מישהו יזדמן ללונדון הוא יכול לסור לשם ולראות את הפסל של פיטר פאן המוצב שם. שם בעצם נולדו הסיפורים על פיטר. הסיבה שהחלטתי לתרגם את הסיפור היא קדם כל שהוא יפה מאד בעיני (יתכן וההתחלה תראה לכם קצת מיגעת. כדאי לנסות לעבור אותה), על אף שיש לי קצת בעיה עם הטוטליות שלו. סיבה נוספת היא שלדעתי כל העיבודים שנעשו לסיפור פיטר פאן (קיצורים, סרטים וכדו') עושים עוול גדול לסיפור. פיטר פאן הוא לא רק הילד העליז והשמח שאינו גדל לעולם,כלומר- אין ספק שזה מה שהוא, אבל לא רק. הוא גם דמות בודדה וטרגית, ולא, זו לא פרשנות פסיכולוגיסטית מנופחת- כל מי שקרא את הסיפור המקורי רואה שזה כתוב שם בפירוש. וזה בא לידי ביטוי גם בסיפור הקצר והכואב הזה. הערה נוספת- השם 'שעת הנעילה' לא קשור ישירות ל'שעת הנעילה' שלנו. זה תרגום ישיר משם הסיפור Lock-out time. --------------------------------------- שעת הנעילה/ג'יימס מתיו בארי קשה עד אימה לדעת הרבה על הפיות, והדבר היחיד כמעט הידוע בוודאות הוא שיש פיות בכל מקום בו יש ילדים. לפני זמן רב הכניסה לגנים היתה אסורה לילדים, ובאותם זמנים לא היתה במקום ולו פיה אחת; ואז הורשו הילדים להכנס, ולהקות של פיות הגיעו עוד באותו הערב. הן לא יכולות לעמוד בפני רצונן ללכת אחרי הילדים, אבל אתה רואה אותן רק לעתים רחוקות, דבר שנובע בחלקו מכך שבשעות היום הן גרות מאחורי הגדרות, במקומות אליהם אתה אינך רשאי להכנס, ובחלקו מכך שהן כל כך ערמומיות. הן לא ערמומיות אפילו טיפטיפה אחרי הנעילה, אבל עד הנעילה- סמוך עלי! כאשר היית ציפור הכרת את הפיות טוב למדי, ואתה זוכר כמות נכבדה של דברים עליהן בימי ינקותך, כך שחבל מאד שאתה לא יכול לכתוב אז, כי אתה שוכח בהדרגה, ושמעתי על ילדים שהצהירו שמעולם לא ראו ולו פיה אחת. סביר מאד שאם הם אמרו זאת בגני קנסינגטון, הם עמדו כשהם מסתכלים על פיה כל אותו הזמן. הסיבה שהם הולכו שולל היתה שהיא העמידה פנים שהיא משהו אחר. זה אחד התכסיסים הטובים ביותר שלהן. הן בדרך כלל מעמידות פנים שהן פרחים, מפני שמגרש המשחקים נמצא באגן הפיות, ויש שם כל כך הרבה פרחים, ולכל אורך שביל התינוקות, עד שפרח הוא הדבר שהכי פחות סביר שימשוך תשומת לב. הן מתלבשות בדיוק כמו פרחים, ומחליפות בהתאם לעונות, לובשות לבן כשהחבצלות פורחות וכחול לפעמוניות, וכן הלאה. הן אוהבות את עונת הכרכום והיקינטון יותר מכל, כי יש להן חולשה לגוונים רכים, אבל הצבעונים (במיוחד הלבנים, שמשמשים כעריסות של פיות) נחשבים בעיניהן לצעקניים, ולפעמים הן מתעכבות ולא מתחילות להתלבש כמו צבעונים במשך ימים, כך שתחילת עונת הצבעונים היא כמעט הזמן הטוב ביותר לתפוס אותן. כשהן חושבות שאתה לא מסתכל הן מדלגות מסביב בצורה חיננית להפליא, אבל אם אתה מסתכל, והן חוששות שאין זמן להתחבא, הן קופאות על עמדן ומעמידות פנים שהן פרחים. ואז, אחרי שעברת בלי לדעת שהן פיות, הן ממהרות הביתה ומספרות לאמהות שלהן איזו הרפתקה הן עברו. אגן הפיות, כפי שאתה זוכר, מכוסה כולו בקיסוס נמוך (שממנו הן מכינות את שמן הקיק שלהן) ופה ושם צומחים בו פרחים. רובם הם באמת פרחים, אבל חלקם הם פיות. אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח, אבל תחבולה טובה שניתן לבצע היא ללכת באזור כשאתה מסתכל לכוון השני, ואז להסתובב בחדות. תחבולה אחרת, שדייוויד ואני משתמשים בה לפעמים, היא לנעוץ בהן מבטים. אחרי זמן ארוך הן לא יכולות להמנע ממצמוץ, ואז אתה יודע בוודאות שהן פיות. יש גם מספר פיות לאורך שביל התינוקות, שהוא מקום מעודן מפורסם, כפי שמכונים המקומות שפיות מבקרות בהם לעתים מזומנות. פעם עברה על עשרים וארבע מהן הרפתקה יוצאת מגדר הרגיל. הן היו כיתה של בנות שיצאה לטיול עם האומנת, כולן לבושות בשמלות יקינטון, כשלפתע האומנת הצמידה את אצבעה לפיה וכולן קפאו על מקומן בערוגה ריקה והעמידו פנים שהן יקינטונים. לרוע המזל, מה ששמעה האומנת היו שני גננים שבאו לשתול פרחים חדשים באותה ערוגה בדיוק. הם גלגלו מריצה, בה היו הפרחים, והיו די מופתעים לגלות שהערוגה מלאה. "חבל לעקור ת'יקינטונים האלה" אמר אחד האנשים. "הוראות מגבוה" ענה לו האחר, וכך, אחרי שרוקנו את המריצה, הם חפרו והוציאו את כל בית הספר ושמו בתוכה את היצורים האומללים והמבוהלים בחמש שורות. מובן שלא האומנת ולא הבנות העזו לחשוף את עובדת היותן פיות, ולכן הן הובלו במריצה רחוק משם, לסככת עציצים, שממנה הן נמלטו בלילה ללא נעליים, אבל ההורים שלהן עשו מהומה גדולה בגלל זה, ובית הספר נהרס. באשר לבתים שלהן, אין שום טעם לחפש אותם, מפני שהם ההפך הגמור מבתינו אנו. את הבתים שלנו אתה יכול לראות ביום אבל אינך יכול לראות אותם בחשכה. ובכן, את הבתים שלהן אתה יכול לראות בחשכה, אבל אינך יכול לראות אותם ביום, מפני שהם בצבע לילה, ואף פעם לא שמעתי על מישהו שיכול לראות את הלילה בשעות היום. זה לא אומר שהם שחורים, מכיוון שללילה יש את צבעיו שלו בדיוק כמו ליום- אבל בורקים הרבה יותר. הכחול והאדום והירוק שלהן הם כמו שלנו עם אור מאחור. הארמון כולו בנוי מזכוכיות ססגוניות, והוא המעון המלכותי הנחמד ביותר שקיים, אם כי המלכה מתלוננת לעתים כי פשוטי העם מציצים פנימה לראות מה היא עושה. הן עם חטטן ביותר, והן לוחצות את אפיהן בחזקה כנגד הזכוכית, וזו הסיבה שלרובן יש אף סולד. הרחובות הם באורך קילומטרים ומאד עקלקלים, ויש להם שבילים מכל צד שעשויים מצמר שזור מבהיק. הצפרים נהגו לגנוב את הצמר השזור עבור הקינים שלהן, אבל אז מונה שוטר שתפקידו לתפוס את הקצה השני. אחד ההבדלים הגדולים בין הפיות לבינינו הוא שהן אף פעם לא עושות דברים מועילים. כאשר התינוק הראשון צחק בפעם הראשונה, הצחוק שלו נשבר למיליון רסיסים, שדילגו להם והתפזרו לכל עבר. זו היתה ההתחלה של הפיות. הן נראות נורא עסוקות, אתה יודע, כאילו שאין להן רגע אחד פנוי, אבל אם היית שואל אותן מה הן עושות, הן לא היו יודעות לענות כלל וכלל. הן בורות עד אימה וכל מה שהן עושות זה בכאילו. יש להן דוור, אבל הוא מעולם לא מגיע חוץ מאשר בחג המולד עם הקופסה הקטנה שלו, ועל אף שיש להן בתי ספר יפהפיים- שום דבר לא נלמד בהם; הילדה הכי צעירה, בהיותה האישיות החשובה ביותר, תמיד נבחרת להיות המורה, ואחרי שהיא בודקת נוכחות הן כולן יוצאות לטיול ולא חוזרות לעולם. זו עובדה מאד בולטת שבמשפחות של פיות הצעיר ביותר הוא תמיד האישיות החשובה, ובדרך כלל נעשה נסיך או נסיכה; וילדים זוכרים זאת, וחושבים שכך הם פני הדברים גם בקרב בני האנוש, ולכן הם נתקפים לעתים קרובות בחוסר שקט כאשר הם תופסים את אמם מוסיפה בגניבה סלסולים חדשים לעריסה. יתכן שהבחנת שאחותך התינוקת רוצה לעשות כל מיני דברים שאמך והמטפלת שלה רוצות שהיא לא תעשה- לעמוד בזמן הישיבה, ולשבת בזמן העמידה, לדוגמה, או להתעורר כאשר היא צריכה להרדם, או לזחול על הרצפה כשהיא לבושה בשמלה הטובה ביותר שלה, וכן הלאה, ואולי יחסת את זה לשובבות גרידא. אבל זה לא; זה פשוט אומר שהיא עושה כפי שראתה את הפיות עושות; היא מתחילה בהליכה בדרכן, וללמד אותה את דרכי בני האנוש לוקח כשנתיים. התקפי הזעם שלה, הנוראים למראה, שבדרך כלל מכונים 'צמיחת שיניים' –אינם כאלה כלל וכלל; הם תסכולה הטבעי, שנובע מכך שאיננו מבינים אותה, על אף שהיא מדברת בשפה תבונית. היא מדברת פיית. הסיבה שאמהות ומטפלות יודעות מה פירוש הערותיה ,לפני אנשים אחרים, כמו למשל ש"גוך" –משמעותו "תני לי את זה מייד" בעוד ש"ווא" פירושו "למה את חובשת כובע מצחיק שכזה?", היא שבהיותן זמן רב כל כך במחיצת תינוקות, הן קלטו קצת משפת הפיות. בזמן האחרון דייוויד התאמץ לחשוב אחורנית על לשון הפיות, כשכפות ידיו צמודות בחזקה לרקותיו, והוא נזכר במספר ביטויים משלהן שאספר לך עליהם יום אחד, אם לא אשכח. הוא שמע אותם בימים בהם היה קיכלי, ואף על פי שהעליתי את האפשרות שיתכן והאמת היא שהוא נזכר בעצם בשפת הציפרים, הוא אומר שלא, כי הביטויים הללו עוסקים בשעשועים והרפתקאות, והצפרים לא דברו על דבר מלבד בניית קנים. הוא זוכר במעומעם שהצפרים נהגו לעבור ממקום למקום כמו גברות ליד חלונות ראווה, מסתכלות בקינים השונים ואומרות- "הצבע הזה לא בשבילי, יקירתי", ו "איך זה יהיה אם נוסיף לו ריפוד רך?" ו "אבל, נראה לך שזה יתאים?" ו "אילו קישוטים מחרידים!" וכן הלאה. הפיות הן רקדניות מופלאות, וזו הסיבה שאחד הדברים הראשונים שהתינוק עושה הוא לסמן לך לרקוד עמו ואז לבכות כשאתה עושה זאת. הן מקיימות את הנשפים הגדולים שלהן באוויר הפתוח, במה שמכונה טבעת פיות. במשך שבועות אחר כך אתה יכול לראות את הטבעת על הדשא. היא לא שם כשהן מתחילות, אך הן יוצרות אותה על ידי ריקודי ואלס שהן מרקדות סחור סחור. לפעמים אתה מוצא פטריות בתוך הטבעת, ואלו כסאות של פיות שהמשרתים שכחו לפנות. הכסאות והטבעות הם רק סימנים הולכי רכיל מגלי סוד שהבריות הקטנות הללו מותירות אחריהן, והן היו מסלקות אותם אלמלא היו להוטות כל כך אחר הריקוד עד שהן מושכות אותו ממש עד הרגע של פתיחת השערים. דייוויד ואני מצאנו פעם טבעת שהיתה עדיין חמה. אבל יש דרך לדעת על הנשף גם לפני המאורע. אתה מכיר את השלטים שכתוב עליהם באיזו שעה יסגרו הגנים היום. ובכן, הפיות התכסיסניות הללו משנות לפעמים בגניבה את השלט בליל נשף, כך שכתוב עליו שהגנים יסגרו בשש וחצי, לדוגמה, במקום בשבע. זה מאפשר להן להתחיל חצי שעה מוקדם יותר. אם בלילה כזה נוכל להישאר מאחור בגנים, כמו שעשתה מיימי מאנרינג המפורסמת, אנו עשויים לראות מראות משובבי נפש; מאות פיות חינניות נחפזות אל הנשף, הנשואות עונדות את טבעות הנישואין שלהן על פרק היד; הגברים, כולם בחליפות, אוחזים בשובל שמלותיהן של הגברות, ונושאי הלפיד רצים לפניהם כשהם נושאים דובדבני חורף, שהם פנסי פיות; המלתחה בה הם נועלים את נעלי הכסף שלהם ומקבלים כרטיס עבור מעיליהם העליונים; הפרחים הנוהרים משביל התינוקות כדי להתבונן, ומתקבלים תמיד בברכה מפני שהם יכולים להשאיל סיכה; שולחן הסעודה, עם המלכה מב בראשו, ומאחורי כסאה הלורד צ'מברליין, נושא שן ארי בו הוא תוקע כשהוד מלכותה רוצה לדעת מה השעה. מפת השולחן משתנה בהתאם לעונות, ובחדש מאי היא עשויה מפריחת האגוז. הדרך בה נוהגים משרתי הפיות היא זו: הגברים, עשרות מהם ,מטפסים על העצים ומנענעים את הענפים, והפרחים נושרים כמו שלג. ואז המשרתות מטאטאות אותם יחד על ידי הצלפות חצאית קלות עד שהם נראים בדיוק כמו מפת שולחן. וכך הם משיגים את מפת השולחן שלהם. יש להן כוסות אמתיות ויין אמתי משלשה סוגים, דהיינו יין שזיפים, יין כרבולתן השדות ויין בכורי אביב, והמלכה מוזגת, אבל הבקבוקים כל כך כבדים שהיא רק מעמידה פנים שהיא מוזגת. יש לחם בחמאה, בתור התחלה, בגודל של מטבע של שלשה פנס החתיכה; ועוגות לקינוח, שהן כל כך קטנות עד שאין להן פירורים. הפיות יושבות סביב על פטריות, ובהתחלה כולן מתנהגות יפה ומסובבות את הראש כשהן משתעלות וכן הלאה, אבל אחרי זמן לא רב הן כבר לא מתנהגות יפה כל כך ותוקעות את האצבעות שלהן בחמאה, שמופקת משרשים של עצים זקנים, והפיות האיומות באמת זוחלות על מפת השולחן כשהן תרות אחר סוכר או מעדנים אחרים בעזרת לשונן. כאשר המלכה רואה אותן עושות דברים כאלה היא מסמנת למשרתים לשטוף הכל ולשים בצד ואז כולן מתפנות לריקוד. המלכה הולכת בחזית כשהלורד צ'מברליין צועד מאחוריה, נושא שני מיכלים קטנים, האחד מכיל מיץ אזובי קיר והשני מיץ מפרחי חותם שלמה. מיץ אזובי הקיר טוב להחייאת רקדנים שנפלו ארצה בעווית, ומיץ חותם שלמה יעיל נגד חבורות. הן נחבלות בקלות, וכשפיטר מנגן מהר יותר ויותר הן עומדות בקצב עד שהן נופלות ארצה בעוויתות. שהרי, כפי שאתה יודע בלי שאספר לך, פיטר פאן הוא התזמורת של הפיות. הוא יושב במרכז הטבעת, והן לא יחלמו לעולם לנהל ריקוד מהודר בלעדיו בזמנים אלו. "פ.פ" כתוב בשולי ההזמנות שנשלחות על ידי כל המשפחות הטובות באמת. בנוסף לכך, הן בריות קטנות ואסירות תודה, ובנשף לכבוד הגעתה לפרקה של הנסיכה (הן מגיעות לפרקן ביום הולדתן השני, ויש להן יום הולדת כל חודש) הן מילאו עבורו את משאלת ליבו. הדרך בה נעשה הדבר היתה זו. המלכה צוותה עליו לכרוע ברך, ואז אמרה שכאות הוקרה לנגינתו היפהפייה היא תמלא עבורו את משאלת ליבו. כולן התגודדו סביב פיטר כדי לשמוע מה היא משאלת ליבו, אבל במשך זמן רב הוא היסס, מפני שבעצמו לא היה בטוח מה היא. "אם אבחר ללכת בחזרה לאמא" שאל לבסוף "תוכלי למלא את המשאלה הזו?" כעת, השאלה הזו הכעיסה אותן, כי אם הוא ישוב לאמו הן תאבדנה את המוסיקה שלו, ולכן המלכה אנפפה בבוז ואמרה "פו! בקש משאלה הרבה יותר גדולה מזו." "האם זו משאלה קטנה למדי?", הוא חקר. "כזו קטנה" ענתה המלכה, מעמידה את כפות ידיה קרובות זו לזו. "ומה הגודל של משאלה גדולה?" שאל. היא מדדה עבורו את הגודל מעל גבי החצאית שלה, והיה זה גודל נאה בהחלט. לפיכך שקל פיטר את הדברים ואמר "טוב, אז אני חושב שאני אקח שתי משאלות קטנות במקום אחת גדולה". כמובן שהפיות נאלצו להסכים, על אף שפיקחותו הפתיעה אותן למדי, והוא אמר שמשאלתו הראשונה היא ללכת לאמו, אבל שתיוותר בידו הזכות לשוב אל הגנים אם יתברר לו שהיא מאכזבת. את המשאלה השניה הוא ישמור לאחר כך. הן ניסו להניא אותו, ואפילו לשים מכשולים בדרכו. "אני יכולה להעניק לך את הכח לעוף לביתה", אמרה המלכה "אבל אינני יכולה לפתוח עבורך את הדלת". "החלון שדרכו עפתי החוצה יהיה פתוח" אמר פיטר בבטחון. "אמא תמיד משאירה אותו פתוח בתקווה שאעוף בחזרה". "איך אתה יודע?" הן שאלו, מופתעות למדי, ולמען האמת, פיטר לא יכול היה להסביר כיצד ידע. "אני פשוט יודע" אמר. ולכן, מאחר והוא דבק במשאלתו, הן נאלצו למלא אותה. הדרך בה הן העניקו לו יכולת לעוף היתה זו: הן כולן דגדגו אותו בכתף, ותוך זמן לא רב הוא חש עקצוץ מוזר באותו אזור, ואז הוא התרומם אל על ועף משם, החוצה מהגנים אל עבר גגות הבתים. היה זה כה מענג עד שבמקום לעוף ישירות לביתו שלו, הוא ריחף מעבר לכנסיית סט.פול אל ארמון הזכוכית וחזרה דרך הנהר וריג'נט פארק, וכשהגיע אל החלון של אמו הוא כבר פחות או יותר החליט שמשאלתו השניה תהיה להפוך לציפור. החלון היה פתוח לרווחה, ממש כפי שידע שיהיה, והוא רפרף לו פנימה, ולפניו היתה אמו שוכבת, ישנה. פיטר צנח ברכות על מעקה העץ למרגלות המיטה והתבונן בה היטב. היא שכבה כשראשה על כף ידה, והשקערורית בכר היתה כמו קן מרופד בשערה החום, הגלי. הוא נזכר, על אף ששכח זאת לפני זמן רב, שהיא תמיד נתנה לשער שלה חופשה בלילה. כמה מתוקים היו הסלסולים על כתונת הלילה שלה! הוא שמח מאד שהיא היתה כזו אמא יפה. אבל היא נראתה עצובה, והוא ידע מדוע היא נראית עצובה. אחת מזרועותיה נעה כאילו רצתה להכרך על דבר מה, והוא ידע סביב מה היא רצתה להכרך. "או אמא!" אמר פיטר לעצמו "אילו רק ידעת מי יושב על המעקה למרגלות המיטה." בעדינות רבה הוא טפח על התלולית שיצרה כף רגלה, והוא יכול היה לראות מהבעת פניה שזה מצא חן בעיניה. הוא ידע שאין עליו אלא לומר "אמא" כה ברכות, והיא תתעורר. הן תמיד מתעוררות תיכף ומייד אם אתה הוא זה שקורא בשמן. ואז היא תקרא בעליצות רבה כל כך ותלחץ אותו אליה בחזקה. כמה נעים יהיה זה עבורו, אך אוה! כמה מענג בצורה יוצאת מגדר הרגיל יהיה זה עבורה. כך ,חוששני, היה האופן בו התייחס פיטר לדברים. לא היה לו כל ספק שבשובו לאמו הוא מעניק לה את העונג הגדול ביותר שאשה יכולה לקבל. שום דבר לא יכול להיות נפלא יותר, הוא חשב, מאשר תינוק משלך. וכמה גאים הם בו! וכך נכון וראוי, כמובן. אבל מדוע יושב פיטר זמן רב כל כך על המעקה; מדוע אין הוא מספר לאמו שחזר? אני מתכווץ כולי מפני האמת, והיא שפיטר ישב שם ברגשות מעורבים. מדי פעם הוא הביט אל אמו בכיסופים, ומדי פעם הביט בכיסופים אל החלון. בוודאי יהיה זה נעים להיות הבן שלה שוב, אבל מצד שני- אילו זמנים היו לו בגנים! האם הוא כל כך בטוח שהוא ייהנה לחזור וללבוש בגדים? הוא ניתר מהמיטה ופתח כמה מגירות כדי להתבונן בכמה ממלבושיו הישנים. הם עדיין היו שם ,אבל הוא לא הצליח להזכר איך לובשים אותם. הגרביים למשל- אמורים ללבוש אותם על כפות הידיים או על כפות הרגליים? הוא עמד לנסות אחד מהם על כף ידו, כשלפתע ארעה לו הרפתקה נהדרת. יתכן שהמגרה חרקה; מכל מקום, אמו התעוררה והוא שמע אותה אומרת "פיטר"- כאילו שזו המילה המקסימה ביותר בשפה. הוא נשאר לשבת על הרצפה ועצר את נשימתו, כשהוא תוהה בינו לבין עצמו כיצד היא יודעת שהוא חזר. אילו היא היתה אומרת "פיטר" בשנית, הוא התכוון לצעוק "אמא" ולרוץ אליה. אך היא לא דברה עוד, אלא רק השמיעה אנחות קטנות, וכשהציץ בה פעם נוספת היא כבר היתה ישנה שוב, דמעות על פניה. זה עשה את פיטר אומלל מאד, ומה לדעתך היה הדבר הראשון שהוא עשה? כשהוא יושב על המעקה למרגלות המיטה, הוא ניגן שיר ערש יפהפה לאמו בחלילו. הוא הלחין אותו בעצמו מהדרך בה היא אמרה "פיטר" ,והוא לא חדל מלנגן עד שהיא נראתה שמחה. הוא חשב שזה כל כך מחוכם מצידו עד שבקושי הצליח להתאפק מלהעיר אותה כדי לשמוע אותה אומרת "או פיטר, כמה נפלא אתה מנגן!". מכל מקום, מאחר וכעת נראה היה שנוח לה, הוא התחיל שוב לשלוח מבטים אל עבר החלון. אל תעלה בדעתך שהוא שקל לעוף ולא לשוב לעולם. הוא כבר פחות או יותר החליט להיות בן לאמא שלו, אבל הוא היסס בנוגע לשאלה האם להתחיל הלילה. הדבר שהטריד אותו היתה המשאלה השניה. הוא כבר לא התכוון להביע משאלה להפוך לציפור, אבל לא לבקש משאלה שניה נראה בזבוז, וכמובן שהוא לא יוכל לבקש אותה מבלי שישוב אל הפיות. כמו כן, אם הוא ידחה את בקשת המשאלה לזמן רב מדי היא עלולה להתקלקל. הוא שאל את עצמו אם לא תהיה זו אטימות לעוף ולהסתלק בלי לומר שלום לשלמה העורב. "הייתי נורא רוצה להפליג בסירה שלי רק עוד פעם אחת" הוא אמר בגעגועים לאמו הישנה. הוא פחות או יותר התווכח איתה כאילו היא היתה מסוגלת לשמוע אותו. "זה יהיה נפלא לספר לצפרים על ההרפתקה הזו" הוא הפציר בה. "אני מבטיח שאחזור" אמר בחגיגיות, והתכוון לכך. ולבסוף, אתה יודע, הוא עף בחזרה. פעמיים הוא שב דרך החלון, מפני שרצה לנשק את אמו, אך הוא חשש שהעונג יעורר אותה, ולכן לבסוף ניגן לה נשיקה מקסימה בחלילו. ואז עף בחזרה אל הגנים. לילות רבים, אפילו חודשים עברו עד שביקש מהפיות את משאלתו השניה; ואני לא בטוח שאני יודע מדוע הוא התעכב זמן רב כל כך. סיבה אחת היתה שהיו לו כל כך הרבה פרידות לערוך, לא רק מידידים מסוימים אלא גם ממאה מקומות אהובים. ואז הוא ערך את הפלגתו האחרונה, ואת ההפלגה האחרונה באמת, ואת ההפלגה הכי אחרונה מכולן, וכן הלאה. וכמו כן, סדרת סעודות פרידה נערכה לכבודו; וסיבה נוחה אחרת היתה שאחרי הכל, אין מה למהר, כי אמו לעולם לא תתעייף מלחכות לו. הסיבה האחרונה הזו לא מצאה חן בעיני שלמה הזקן, מכיוון שהיה בה משום עידוד לצפרים להתמהמה. לשלמה היו כמה וכמה אמרות כנף מצוינות שנועדו לשכנע אותן להתמיד בעבודתן, כמו למשל "אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום" או "בעולם הזה אין הזדמנויות שניות", בעוד פיטר מתעכב לו בעליצות ובכלל לא ניזוק מכך. הצפרים ציינו נקודה זו בינן לבין עצמן ורכשו לעצמן הרגלים של עצלנות. אבל, דע לך, שאף על פי שפיטר היה איטי בחזרתו לאמו, דעתו היתה די נחושה בנושא. ההוכחה הטובה ביותר לכך היתה הזהירות שנקט במגעיו עם הפיות. הן ממש ייחלו שהוא יישאר בגנים לנגן עבורן, וכדי שזה יקרה הן ניסו להערים עליו כך שיעיר הערה כמו למשל "הלוואי שהדשא לא יהיה רטוב כל כך" ,וכמה מהן רקדו שלא לפי הקצב בתקווה שאולי הוא יקרא "נו, הלוואי ותשמרו כבר על הקצב!" ואז הן תאמרנה שזו היתה משאלתו השניה. אך הוא העלה את תכניותיהן בעשן, ועל אף שמפעם לפעם הוא התחיל לומר "הלוואי ש-" הוא תמיד עצר בזמן. כך שכאשר אזר אומץ סוף סוף ואמר להן "הלוואי שאחזור עכשיו לאמא לעולמים ולתמיד" הן נאלצו לדגדג את כתפיו ולתת לו ללכת. הוא נחפז בלכתו בסוף, מפני שחלם שאמו בוכה, והוא ידע מהו הדבר הנהדר שבשל חסרונו בכתה, ושחיבוק מפיטר הנפלא שלה יגרום לה תכף לחייך. אוה! הוא הרגיש בטחון רב בכך, וכל כך להוט היה להתערסל בזרועותיה עד שבפעם הזו הוא עף הישר אל החלון, שתמיד אמור היה להיות פתוח עבורו. אבל החלון היה סגור, והיו עליו סורגי פלדה, וכשהציץ פנימה ראה את אמו ישנה בשלווה וזרועה כרוכה סביב ילד קטן אחר. פיטר קרא "אמא! אמא!" אך היא לא שמעה את קולו; לשווא חבט את איבריו הרכים כנגד סורגי הפלדה. הוא נאלץ לעוף בחזרה, מתייפח, אל הגנים, ולעולם לא ראה שוב את יקירתו. איזה בן מופלא הוא התכוון להיות למענה! אה, פיטר! אנו, שעשינו את הטעות הגדולה, כמה שונה היינו מתנהגים כולנו עם בוא ההזדמנות השניה. אבל שלמה צדק- אין הזדמנות שניה, לא לרובנו. כאשר אנו מגיעים אל החלון זוהי שעת הנעילה. סורגי הפלדה הם לכל החיים.