לשרה
זה לא קשה לשנוא את עצמך. לא קשה לתעב את העייפות, את הזיעה בכפות הידיים, את הטעם המגעיל הזה מתחת ללשון.
פריז. עכשיו לא לזוז, ולחייך. מצלמים...
שמש, מים, עצים. הברווזים עוד לא הגיעו, אבל את כבר יכולה לראות צפרדעים מתחרות על הבלחי השמש בין טלאי המים, על הקרקע הרטובה. את שומעת איך הן צוחקות?
קפץ לי שחרור אחד לפני העדשה, קלקל את התמונה. הוא שורק לי, ´מה אכפת לך?´
ובאמת, מה אכפת לך...
לקפל את התמונה יפה יפה, מדויק בקצוות. גליל, סרט, יונה. היא רכה וחמה כנגד העור שלי, שמצטמרר קלות עם הרוח. ועכשיו – כמו בסרטים. נושפים – לא חזק מדי, לא חלש מדי, כמו שכיבינו נרות יום הולדת כשהיינו בנות ארבע. והיא פורשת את הכנפיים האפורות שלה (אני לא משתמשת ביונים לבנות. זה חגיגי מדי) ונעלמת בתוך העלווה הכהה של האיקליפטוסים.
והיא עפה, והיא זוכרת. ´בזהירות´, אמרתי לה. ´אל תפילי. זה שביר´.
´אני יודעת,´ היא מגרגרת. ´אל תדאגי´.
וכמו הצפרדעים, שרוקדות בזהירות על האור כדי שלא ייפלו למים – אני בוחרת את המילים כדי שלא יכאיבו יותר מדי.
ייקח לה זמן לאתר אותך, את יודעת. תצחקי בקול; זה יקל עליה למצוא את הדרך.
אל תדאגי...
אוהבת.
תגובות