בתרגום מערבית אני לא יודע למה עושים לי את זה. אנא עראף. מאז שאני זוכר ת'צמי, וזה לא הרבה זמן, סך הכל 4-5 שנים (אני חושב שאני בן 7. אולי 8). אנחנו מגיעים לפה פעם בשנה – אבא, אמא, הדודים, האחים, האחיות וכמובן אני, מחמוד. אנחנו מגיעים לפה, בונים מאהל בתוך אלפי האוהלים שכבר כאן וגרים במקום הנורא הזה לכמה ימים. בהתחלה זה כיף. עושים איזו חינגה לא נורמאלית, שוחטים כבש, נהנים מהחיים עם כל הגברים. אני יכול להציק לפטמה כמה שאני רוצה. אמא סולחת לי, כי היא יודעת מה יקרה לי אחר-כך. אני מושך לה בשיער, בועט בה, צועק עליה, זורק אבנים. זה די כיף. היא מעצבנת. בעיקר כשהיא מציקה לי ואומרת שאנחנו צריכים להתחתן. איכס. לישון ביחד איתה – זה ממש מגעיל. חוצמזה, שבטח אני אתחתן עם עוד איזו בת דודה, כמו אבא שישן לפעמים בצריף שלנו ולפעמים בצריף ליד. כיף לו. יש לו שתי מיטות (מזרונים בעצם). אני צריך לישון באותה מיטה (מזרון) עם יוסוף. והוא כזה מסריח. לא מפסיק להרטיב את המזרון שלנו. כל לילה. אני עוד אתנקם בו על זה בסוף השבוע, כשנהיה בקרב. אנחנו בדרך כלל לא נוסעים למקומות רחוקים. נשארים בכפר, עובדים בשדה ליד הבית. טוב לנו שם. אבל מוחמד אמר שצריך להיות פה, אז אנחנו כאן. אללה. מתי כבר נחזור הביתה. אני מתגעגע לכוכי העז החמודה שלי. אני מגדל אותה לבד לבד. אני זוכר שכשבאנו לכאן בשנה שעברה (או שאולי זה היה לפני שנתיים?) היה כאן איש מאוד מוזר. הוא היה מאוד גבוה ורזה ועם שיער אדום אמיתי. הפרצוף שלו היה חלק עם נקודות קטנות יותר מנקודות החן שלי. העיניים שלו היו ירוקות, צבע מוזר מאוד בשביל עיניים. הוא ניסה לדבר כמונו אבל נשמע שונה ומצחיק. כל פעם שניסה לומר ר', היא היתה מתגלגלת, עם צליל שונה. הוא לא הצליח לומר מילים עם ח'. כשהתחלנו עם הטקס עצמו הוא שלף מהכיס מכונה מוזרה ולחץ עליה והשפריץ עלינו אור יפה. אור לבן. הוא הסתכל עלי במבט מרחם ואמר לי משהו מוזר. "אני מקווה שהילדים שלך לא יזכו להגיע לפה". הילדים שלי? לי יהיו ילדים? אני עוד ילד! ולמה שלא יזכו להיות כאן. אם אני פה, אז כל אחד צריך להיות פה. הרי כל החמולה שלי פה. לא?! היום הגיע. קמנו מוקדם מהרגיל, עוד בחושך. התחלנו לפרק את האוהל ולהכניס הכל לשקים על החמורים שלנו. כל החמולות שסביבנו עשו כך. צעדנו לעבר הכיכר המרכזית וזה התחיל. אבא ודוד איברהים הוציאו סכינים ומקלות והתחילו להכות אחד בשני. איברהים תפס אותי, החזיק בי חזק ואני נשכתי את השפתיים חזק חזק. לא רציתי לבכות או לצעוק כמו שעשיתי פעם. אני גדול עכשיו ויהי מה. איברהים לקח את הסכין ונתן לי מכה בראש. לא חתך עמוק. רק את המכה הסימבולית. הדם החל משפריץ. אמא אמרה לי, כשראתה את הדמעות יוצאות; "נשמה שלי. תמיד תודה שאתה לא חי בתקופה ההיא. אחרת, מי יודע מה היה הסוף שלך". שלטי "ברוכים היוצאים מעירנו הנפלאה – כרבלא" ליוו אותנו בנסיעה הביתה. העיר הקדושה לשיעים (=מוסלמים קיצוניים) היא כרבלא שבעירק. בשנת 680 קרה "קרב כרבלא" – קרב בין 2 אנשים: חוסיין בנו של עלי (שיעי) ויאזיד בנו של מעלאיה (סוני). לחוסיין היה ברור שבגלל השתייכותו המשפחתית למוחמד, איש לא יפגע בו, אך לבסוף הוא נהרג בקרב. תומכיו מוותרים על הנהגת האיסלם ומסתפקים בהנהגת קבוצה מצומצמת – השיעים (=מאמינים שיורש מוחמד חייב להיות צאצא שלו, לעומת הסונים =מספיק שהיורש יהיה נאמן לדרכו של מוחמד.) לזכר אותו הקרב, כל שנה ושנה, מגיעים המוני שיעים לכרבלא ו"זוכרים" את הקרב ע"י פציעת עצמם וילדיהם.