אתה יודע שזה יקרה. הרי זה קורה לכל אחד, מתישהו. אתה יושב וקורא על זה בספרים, רואה על זה סרטים סוחטי דמעות, ואז יום אחד זה קורה גם לך. לפעמים זה בא לגמרי בהפתעה, תופס אותך עם המכנסיים למטה ממש לא מוכן, ולפעמים אתה מחכה לזה בקוצר רוח, עושה את כל ההכנות הדרושות ופשוט יושב ומחכה. סמואל היה מאלה שחיכו. הכל התחיל מהיום שבו הכלב שלו מת. זה היה בפולין, בורשה, והנאצים שבאו לקחת אותו ואת אמא שלו לעבוד במקום טוב יותר ירו לז'וליק בין העיניים. אין להם מקום גם לכלבים, הם אמרו. סמואל לא עשה כלום. הוא רק עמד והסתכל על הנאצי עם האקדח שהרג את ז'וליק שלו. השלג שהחל לרדת כיסה את גופתו החומה של הכלב ועד מהרה לא נשארה ממנה ולו פיסה אחת של פרווה חומה. סמואל הסתכל על כלבו האהוב נעלם לנגד עיניו מבעד לחורים שהיו בבד המשאית שלקחה אותו ואת אמא שלו, ועוד כמה אנשים שאת חלקם הכיר. כשהתברר לסמואל ש"מקום העבודה הטוב יותר" היה בעצם מכונת הרג חדישה ומושלמת, ושאמא שלו לא תחזור בסוף יום העבודה אליו, אלא לבוראה, הוא החליט שמשהו כאן לא בסדר. קודם ז'וליק ועכשיו אמא. סמואל נשאר לבד בביתן החשוך והקר ההוא, שעד היום, כשיוצא לו לחשוב עליו, הוא לוקח שמיכת פוך ומתכסה, אפילו אם זה קיץ וחם בחוץ. כשסמואל הגיע לארץ הנכספת, לעיר הקודש שכולם דיברו עליה, הוא לא הבין מה כל ההתלהבות. לקח לו כמה שנים ללמוד את השפה המוזרה הזו שקוראים לה עברית, ולא משנה כמה אלפי שנים חלפו מאז שהגיע לכאן, הוא לעולם לא יצליח להגיד "בבקשה". תמיד יצא לו "וקשה". גם עיר הקודש לא ממש הייתה קדושה. דם נשפך שם ברחובות כמו מים, וסמואל לא הבין מה היא כל-כך שונה מהמקום שעזב. פה אולי יותר חם. כשסמואל שירת את מדינת היהודים בצבא, הרובה שהחזיק בידו ניסה להרוג כמה אנשים, אבל לא הצליח. זה לא שסמואל לא ידע איך להשתמש בו, הוא פשוט לא רצה. כל פעם שכיוון את הרובה אל מטרה מסויימת, הוא היה נזכר בנאצי שכיוון את האקדח שלו אל בין העיניים של ז'וליק וירה. הוא בחיים לא ישכח את התמונה הזאת. גם לא במוות. אחרי שלוש שנים שחררו אותו וסמואל עבר לגור בתל-אביב. הוא שמע מחבר שלו, שבא איתו כל הדרך מפולין שמחפשים שם עובדים לאיזה מפעל, אז הם נסעו יחד. סמואל מצא חדר באיזו דירה קטנה שהשכירה לו איזו זקנה נרגנית שהחזיקה כל הזמן מפית על הפה שלה. חבר שלו שבא איתו כל הדרך מפולין עבר לגור עם אישתו בבית אחר, די רחוק מסמואל, והפעמים היחידות שהיה רואה אותו, היו במפעל, וגם זה לא נמשך לאורך זמן, כי חבר שלו עבר לאיזה קיבוץ, אחרי שנולד לו הילד השני. יום אחד סמואל חזר מהמפעל וראה אמבולנס ליד הדירה שלו ושל הזקנה ההיא. מסתבר שהזקנה חטפה שבץ ומתה. שאלו אותו אם הוא מכיר אותה וכשסמואל ענה שכן, אז נתנו לו לחתום על כמה מסמכים והדירה נשארה אצלו. ככה עבר הזמן והחיים של סמואל היו די רגילים. אחרי העבודה הוא היה הולך לגן הציבורי ברגל ומאכיל את הכלבים שהיו מסתובבים שם. אף אחד מהם לא הזכיר את ז'וליק, כי ז'וליק נשאר שם, בורשה, קבור תחת השלג עם כדור בין העיניים. כשהגיע יום הולדתו השישים של סמואל, באו כל האנשים מהעבודה אליו הביתה עם בלונים ועוגות וסמואל לא הבין על מה כל החגיגה. בסך הכל עוד איזה אחד שייצא לפנסיה בקרוב. ואכן, אחרי חמש שנים סמואל עזב את המפעל. הוא היה מתעורר כל בוקר נורא נורא מוקדם ויושב על הכיסא מול החלון שמשקיף על הרחוב. הוא היה רואה כלבים עוברים עם ילדים שהחזיקו אותם ברצועה והיה נזכר איך פעם בורשה הוא היה משחק עם ז'וליק שלו, זורק לו מקלות ומלטף אותו על האף החום שלו. ככה סמואל היה יושב ומחכה, כל בוקר, שיבוא אמבולנס גם בשבילו וייקח אותו למקום עבודה טוב יותר. שם, לפחות, הוא לא יהיה לבד. שם הוא ישחק עם ז'וליק שלו. כמה שהוא התגעגע לז'וליק, כמה כבר רצה לזרוק לו מקלות וללטף אותו על האף החום שלו, בדיוק איך שאהב. וסמואל עדיין יושב ומחכה, ומסביבו אנשים באים והולכים, שמש שוקעת וירח עולה, חורף בא וקיץ הולך. וסמואל באמת לא יכול לחכות יותר. באמת משעמם לו לשבת ככה על הכיסא החורק מול החלון שמשקיף על הרחוב ולחכות. לפעמים הוא מדבר בשקט בשקט, בשפה שהוא יודע הכי טוב, לז'וליק שלו. הוא מבקש ממנו שייקח אותו כבר, שמשעמם לו פה למטה בלעדיו, ואז דמעה מלוחה נוזלת על לחיו ומרטיבה את זקנו העבות. סמואל לא טורח אפילו לנגב את עיניו האדומות, אין לו כח להרים את ידיו. כבר הרבה זמן שסמואל יושב על הכיסא ומחכה, ואז יום אחד נשמעת דפיקה בדלת. סמואל שמע אותה אבל לא יכל לפתוח. הוא היה עסוק מדי בלזרוק מקלות לז'וליק שלו.