הרב רפאל גליק נהג, למרות היותו ליטאי, לשורר בשולחן השבת דווקא מזמירות אדמור"י החסידות. מנהג זה, שעורר עליו לא אחת את מבטם החמור של שכניו, מבט השמור עמהם לאחד שסרח מדרך הישר, הועבר לו מאשתו, בת לחסיד פולני, ר' איצ'ה, שהשתדך עם אביו. האב, חיים-ישעיה, היה סוחר עצים גדול, שנסע לפרקים למדינת פולין השכנה, והתארח אצל ר' איצ'ה, מלקוחותיו הגדולים. 'כל מה שאומר לך בעל הבית – עשה', ועל כן נגרר הסב הליטאי עם מארחו החסיד אל שולחן השבת של רבו, כמעט בעל כרחו… 'כמעט', אמרנו, שכן כבר בפעם הראשונה שבא ל'טיש', מביט בעצבנות אנה ואנה לבל יתקל חס ושלום עם תושב עיירתו, כבר אז התרשם מעיניו החכמות של הרבי, עיניים שהסתירו מאחריהן חכמה בלתי מצויה. הרבי הבחין בנקל שהלה אינו מהחסידים, עוד בטרם פצה את פיו. בעצם, מפני שלא פצה את פיו. כל זמן שהרבי דיבר ישבו החסידים בדממה וביראת כבוד, ברם משניתן הסימן, פצחו הללו בניגוני החסידות, ואף הוסיפו מניגוני חצרות שונים להנעים את עונג השבת. האורח ישב בספסל, מָחוּץ בין שני חסידים דבוקי עיניים ופתוחי פה, והתנועע איתם כמטוטלת העושה את רצון הסוללה… את פיו לא פתח, כי על מה יפתח, אם אינו מכיר וְלוּ נעימה אחת, וְלוּ ניגון אחד? הרי את זמירות השבת קרא מידי שבוע כמצוות אנשים מלומדה, ללא טעם של ניגון, אלא כקורא תפילה בעלמא. עתה יושב הוא במקומו בין אותם חסידים, מרגיש כטיפש גמור (איזהו חכם – המכיר את מקומו…), ומתפלל בלב שרק יסתיים לו ה'טיש' הזה ויוכל לנשום לרווחה תרתי משמע. הרבי הבחין במצוקתו, והשתדל לקצר את 'מסכת ייסוריו'. ברם, את 'הארי' יש להשביע, ועד שלא ישבעו חסידיו די מזמירות השבת, אין הוא בן חורין לפוטרם לשלום, אך סוף סוף נסתיימה מחרוזת שירתם, והם ציפו לשמוע אולי תחילתו של ניגון חדש, פרי יצירתו של הרבי, או שמא מנגינה עתיקה שאוזנם טרם שמעה. למגינת ליבם סיים הרבי את הערב בברכה לבבית ל'בני, חיי ומזוני ושבת שלום'. כשקמו ללכת, רמז הרבי באצבעו לר' איצ'ה החסיד שישאר במקומו, הוא ובן לווייתו. "אז אתה הוא ר' ישעיה?", תלה בו האדמו"ר את עיניו הטובות. "חיים ישעיה", תיקן סוחר העצים. האדמו"ר המשיך להתבונן בו, וכעין דוק של עצב נמתח ונקמט במצחו. "כן, כן"... "ובכן, נהנית משולחן השבת שלי?" מפאת כבודו של הרבי הנהן חיים-ישעיה בראשו. הרבי שינה מבטו ופרץ בצחוק קצר. "יכול אתה לומר את האמת ר' ישעיה. יכול אתה". "ובכן, כבודו, איני מורגל בניגונים הללו. קצת זרים הם לי". חיים-ישעיה החל מזיע קלות. הרבי כיווץ את מצחו ונעץ בו עיניו: "ר' ישעיה, אולי לאוזנך הלא מורגלת בכך זרים הם, אך דע שלפני כיסא הכבוד מקבלים ניגונים אלו מעמד מיוחד, מעמד מיוחד, ר' ישעיה, שומע אתה?" חיים-ישעיה רק הרכין את ראשו. "מה רוצה ממני הרבי הזה? יעזבני לנפשי ודי לי", חשב בליבו. "ר' ישעיה, קח עמך מזמירות אלו. האמן לי, לא תצטער אם נשמתך תמצא את מקומה הראוי בהיכל נגינתו של מלך". *** כשעשה את דרכו חזרה לליטא, שבועיים לאחר אותה שיחה מוזרה, הספיק חיים-ישעיה לקחת עמו ניגון אחד, מניגוני אבותיו של אותו אדמו"ר. ניגון הכיסופים לגאולה הצליח להרטיט אף את ליבו של חיים-ישעיה השכלתני, והוא החליט ללמד אותו לבנו רפאל. ולא רק זאת הביא באמתחתו אל רפאל. בהשפעת הרבי הסכים להצעת שידוכין מר' איצ'ה החסיד, לשדך את בתו לבנו. ביקוריו שעשה בבית ר' איצ'ה הבהירו לו כי אכן נערה יראת שמיים היא, וברי לו כי תסתגל גם לאורח החיים הליטאי, ואולי אף תשפיע חמימות חסידית על הבית. דא עקא שימים ספורים לאחר שהגיע לביתו חש בחולשה נוראה ונפל למשכב. ימים ספורים נוספים וכבר עלתה נשמתו השמיימה. רק זאת הצליח להעביר למשפחתו בטרם נפרד מהם: הצעת השידוכין וניגון הכיסופים. אף כי את הניגון עצמו לא לימד חיים-ישעיה המנוח את בנו רפאל, החליט הלה כי כבר בנסיעתו לגמר אירוסיו עם הכלה בת ר' איצ'ה ילמד את תוויו. "לו תהא זו בחינת קיום צוואת שכיב מרע, וביותר – כיבוד אב", כך חשב. והיו הוא, רפאל גליק, וחותנו לעתיד, ר' איצ'ה, יושבים ומנעימים את נעימת הכיסופים ולחייהם רטובות מדמעות, ספק של כיסופי גאולה, ספק של צערם על הנפטר. ניגון עתיק זה שמר הרב רפאל גליק לבין הערביים של שביעי של פסח. אז כשהגוף נפרד מחג הגאולה, ועדיין משיח מתמהמה, עולה הנשמה להיכל הנגינה להתחנן ולבקש על פדיון נפשה מהגלות הארוכה. היה מושיב את ילדיו הקטנים, חיים-ישעיה ואחיו יצחק, סביב שולחן האוכל, ומתחיל בניגון. תחילה היה קולו לוחש: "טא-נא-נא-נא-נא-נאיי-נאיי... טא-לי-ליי-ליי...ליי-ליי...", ובעוד הלחש על שפתיו, התגבר הקול ממעמקי בטנו ופרץ בזעקה אילמת אל קודשא בריך הוא: "נא-נאי-נא-נא-נאייי... ליי-ליי-ליי-נה-נהההיי...", והיו המילים שבלב שזורות בתווי הניגון ועולות כבחבלים אל שְמֵי-מַעל, נאחזות בכל שביב של תקווה, בכל ניצוץ של עליה כדי לבקוע את שמי הנחושת ולבקש: "אולי הפעם, אבינו". אבל חשבונות שמיים מי ידעם. עשר שנים לאחר נישואיו פרצה המלחמה עם הנאצים הארורים, ואף כי עוד זכה לעוד שלושה סדרי פסח כתיקונם, הנה ברביעי כבר הצטרף בדרך לא דרך, משונה ואכזרית, אל אביו, לשורר בנשמתו בלבד אל ד', כשגופו נלקח ממנו לשמש כאפר במעמקי האדמה. איתו נלקחה משפחתו הקטנה, אשתו ושני בניו, חיים-ישעיה ויצחק, לעבדות שהפסדה בצידה ושכרה – מי ידע? *** חיים-ישעיה ישב במשרדו המעוצב, ושתה בנינוחות כוס קפה מהבילה. זה עתה חתם על פרוייקט נדל"ן גדול, שעתיד להכניס לו כסף רב, והוא הרשה לעצמו להתרווח ולנוח מעט מהמתח הנפשי שליווה את החתימה. כשהוא בסוף שנות החמישים לחייו, נראה צעיר מכפי גילו, היה חיים-ישעיה מרוצה. הוא זכה לתורה וגדולה במקום אחד, חתנים וכלות המקפידים על קלה כבחמורה, נכדים משובבי נפש בלי עין הרע. רק אובדן משפחתו בשואה העיב על אושרו. לעולם לא יוכל לשכוח את זכר אביו, הרב רפאל ואמו הצדקת, את אחיו הקטן, יצחק, שאותו ראה לאחרונה כשהיה האח בן חמש, חודשים מספר לפני שחרור אירופה. חיים-ישעיה התנחם מעט בעובדה שרבו של סבו, ר' איצ'ה, הצליח להימלט מגיא ההריגה, ולעלות לארץ. שנים קיבל ממנו עצה וברכה, ואף לאחר פטירתו של הרבי, המשיך ללכת אל בנו הגדול שנוצר בקלסתר פניו ומידותיו של אביו. למזלו זכה לסיעתא דשמיא, ובכל מהלכיו בעולם העסקים ובניהול משפחתו שמע לדעת הרבי. למרות שהיה ליטאי מצד אביו, נחתם בחותמת החסידות מצד אמו והושפע ממנה רבות. דוד, מזכירו של חיים-ישעיה, נכנס לחדרו עם השבועון החרדי "קהילתנו". הוא הניחו לפני חיים ובתוך כך מסר לו שאשתו התקשרה. "אחזור אליה מאוחר יותר", ענה חיים-ישעיה, והחל מעלעל בעיתון. שנת ה'תש"ן. העליה הגדולה מרוסיה הייתה בשיאה. כל יום הביא עמו מאות עולים חדשים, נטולי השפה העברית, רבים מהם גויים לכל דבר, אך היו ביניהם יהודים רבים שכל זיק יהדות נכבה מהם. לא מילה, לא תורה, לא מצוות. כלום. אבל הייתה בכל זאת הפתילה שהתפחמה וקלה הייתה הדלקתה. לו רק היה מי שיבוא ויצית. ארגוני יהדות מעטים הצליחו להגיע אליהם, ועל כן תהום הפילוג החילוני-דתי שבארץ ישראל לא פסח אף על אותם עולים. חיים-ישעיה תמיד קיווה שאולי אחיו יצחק נשאר. תמיד חלם על היום בו יפגשו. הוא כבר הספיק לקרוא בעיתון על איחודי משפחות לאחר ארבעים וחמישים שנות ניתוק. זה עם אחיו, היא עם אמה. כמה היה נותן על מנת לראות את תמונתו שלו עם יצחק מחובקים ודומעים. ולא בשביל התמונה. בד בבד עם העלייה לארץ החלו חברות התיירות המקומיות לפרוח. דווקא החברות הדתיות, שכן רבים מהחסידים ביקשו להגיע לקברות האדמורי"ם הגדולים, מייסדי החסידות. הנהירה לאומאן נעשתה לשם-דבר, כך גם ההשתטחות על קבר הבעל שם טוב. חיים-ישעיה רצה אף הוא להגיע לשם. לאו דווקא להשתטחות כי אם לאגירת הזכרונות. לזכור ולנצור. לאחד פיסות ילדות שהתפזרו לו ברבות הימים, לסדרן כראוי בתאי הזכרון האפורים. להחיות את גווני היושן שבהן. אך לאיזור מגורי ילדותו לא נסעו. כי מה היה לחפש שם? לא קברי אדמורי"ם, לא שכונות יהודים. הכל התפזר והפך לאבק, ונמוג. לפתע צדה את עיניו מודעה בעיתון שבישרה על טיול מאורגן לוילנא, ביקור בביתו של הגר"א ועלייה לקברו. 'זו הזדמנות', הרהר חיים-ישעיה, 'סוף סוף איני צעיר, הזמן עובר ומשכיח, ואני – איני רוצה לשכוח. אם לא עכשיו – אימתי?' צלצול הטלפון קטע את מחשבותיו. הוא האזין לקולה של אשתו בשפופרת, ורשם כלאחר יד את רשימת המצרכים שהכתיבה לו לקנייה בצרכנייה. "אתה חוזר מהמשרד ישר הביתה?", שאלה. הוא נזכר שעליו להיפגש עם עורך דינו בקשר לאותו חוזה נדל"ן על מנת לקבל כמה הבהרות משפטיות לגבי העסקה שעשה בבוקר. "לא, אני צריך לנסוע לזמן קצר". "לאן?" "לוילנא. עלי לדון על חוזה שחתמתי בראשי תיבות". "בוילנא?", תמהה. "סליחה?", תמה אף הוא. "אמרת וילנא, חיים. מה יש לך בוילנא?" "וילנא? כנראה התבלבלתי. התכוונתי לעורך דין". 'באמת, מה יש לי בוילנא?', הרהר כשהחזיר את שפופרת הטלפון למקומה. 'ובכל זאת'. *** חדרו האפלולי של הרבי נשאר כשהיה זה עשרות שנים. אותה דלת ישנה, מקולפת צבע. אותו שולחן עץ-מהגוני עתיק וכבד. ספריותיו העשירות בספרות תורנית של הרבי הקודם לא הוחלפו, ועשו את עבודתם נאמנה בבחינת 'חמור מעץ מלא, לא סנדביץ', נושא ספרים'. חיים-ישעיה ניצב בפתח החדר, ממתין לאישורו של הרבי להיכנס. דקות בודדות המתין כשהרבי הרים עיניו מלימודו והבחין בו. "ברוך הבא ר' ישעיה. כנס, כנס". חיים-ישעיה נכנס, כשהוא נבוך על השמטת שמו הראשון, אך לא אמר דבר. "נו, ר' ישעיה, מה מביא אותך הלום? כמדומני שעבר זמן רב מאז פקדת את מעוני". "חיים-ישעיה". "סליחה?" "חיים-ישעיה, כבוד הרב, השם שלי... לא חשוב, לא חשוב", כבר הצטער שאמר. "חשוב מאוד ר' חיים-ישעיה. חשוב מאוד. ומיהו באמת נותן החיים אם לא ה' אורי וישעי. חיים ישעיה...", הרבי הגה את שמו של חסידו כמונה מעות, נתון בהרהוריו. "נו, טוב", התנער הרבי, "ספר לי". חיים-ישעיה תיאר בקצרה את לבטיו לצאת לליטא, ארץ הולדתו, אולי לפקוד את העיירה שבה גר, להיות בוילנא, קבר הגאון... "ליטא היום היא ארץ קרה ומנוכרת", אמר הרבי, "ליטא של היום זו לא ליטא שהכרת. הפכה לזרה, נוכריה". "אולי באמת צריך לחמם?...", הוסיף לאחר שתיקה קצרה, "אולי..." "לחמם?" הרבי לא ענה. תחת זאת המהם. "טא-נא-נא-נא-נא-נאיי-נאיי... טא-לי-ליי-ליי...ליי-ליי..." הייתה זו שעת רצון מלפניו, וחיים-ישעיה הצטרף לנגינת הכיסופים הזכורה לו כה לטובה מאביו המנוח. "נא-נאי-נא-נא-נאייי... ליי-ליי-ליי-נה-נהההיי...". כך ניגנו שעה ארוכה, מותירים את המילים המגבילות בצד, ונותנים דרור לרגשות. זה נזכר בביתו בפולין, בקהל חסידיו של אביו שכמעט ונמחק כולו, וזה נזכר באביו המנוח, עת שורר בשעות האחרונות של שביעי של פסח את כיסופי הגאולה. "קח איתך ניגון זה", ביקש הרבי, "קח איתך אותו לליטא, חָמֵם!". *** מבטו ליטף את אבני הגזית של בתי הרחוב בו דר בשנות ילדותו. מבטו כאב את ביתו-שלו שנלקח על ידי זרים. דבר לא השתנה כלפי חוץ, אך הכל היה שונה כל כך ומנוכר ושקט. שקט מידי, כמו בית לוויות ענקי. 'היכן הם הילדים המשחקים בסמטאות? היכן אבותיהם הנחפזים לבית המדרש 'לגנוב' שעה של לימוד ותפילה? היכן אימותיהן אופות החלות לשבת ומכבסות ומעמלנות בגדיהם?' ובבית הלוויות הקר הזה פסע לאיטו, בשעת בין ערביים, כשהוא מפזם את תווי הניגון ""נא-נאי-נא-נא-נאייי... ליי-ליי-ליי-נה-נהההיי...", מנסה לחמם, מנסה... בבואו חזרה למלונו שבוילנא הרגיש כי אף שלא מצא דבר, אף שלא מצא כמעט שום חוט מקשר, הרי שדווקא חוסר הקשר הזה השלים לו את הרכבת מלאכת הפאזל של הזכרונות. סוף סוף ידע להתאים זכרונות למקומות. את משחקיו אל מרצפות הסמטא, את ריחות תבשילי אמו אל חלונות הבתים, את מועדי השנה אל שעת בין הערביים הנוגה בה טייל. בחזרתו לארץ, במטוס שהכיל עשרות יהודים וכאלה שאינם, שהחליטו לעלות-להגר לארץ, ישב מכונס בעצמו ובמחשבותיו. למרות נוגותם, נעם לו לשבת כך ולחזור אחורה בזמן. לידו ישב אחד מאותם עולים. 'גוי' לכל דבר. אך מי יודע? אולי סבו היה יהודי? אולי אביו? אולי אף הוא. "אתה לא מליטא?", ספק שאל ספק קבע באידיש אותו מהגר. "דווקא כן". "אינך נראה כך. חשבתי...", התנצל המהגר. "אני ליטאי במקור. עולה ישן לארץ ישראל. מעל ארבעים שנה..." "נו, כולנו עולים", הצטחק 'הגוי'. "כן, כן..." "מה שמך?" "חיים, ואתה?" "אני יז'י", טפח בגאווה 'הגוי' על חזהו, "כולם מכירים אותי - יז'י בעל המוסך. בכל וילנא לא תמצא מכונאי טוב ממני". "אז למה אתה עולה לארץ?". "אני יהודי". "אה... כן..." יז'י ראה את חוסר אמונו של חיים בו. "אדון חיים, אני יהודי". "כולנו יהודים, יז'י, כולנו", ניסה להרגיעו. יז'י שנפגע הסיט את מבטו מחיים-ישעיה וסיים בכך את שיחתו איתו. לחיים-ישעיה הדבר לא הפריע. להיפך. כך יכל להתכנס בעצמו ובהרהוריו. 'אבא עומד בקידוש, לידו אמא במטפחת צחורה, אני – ילד קטן אוחז בשולי שמלתה, ומביט בהערצה באבי כשהוא מקדש. מבטו טהור ומחמם כל כך...' 'אולי באמת צריך לחמם?...', קולו של הרבי בקע את מסך מחשבותיו, 'חַמֵם!' כמו מאליו נפתח פיו בלחש: "טא-נא-נא-נא-נא-נאיי-נאיי... טא-לי-ליי-ליי...ליי-ליי..." דמעות עמדו בעיניו כשפיזם וזכר את יצחק הקטן ואביו, יושבים יחד אתו ומנגנים ומחממים. "נא-נאי-נא-נא-נאייי... ליי-ליי-ליי-נה-נהההיי...", הקול היה צורם וזייפני. חיים-ישעיה הסתובב בהפתעה לכיוונו של יז'י, והלה המשיך בעוז: "נא-נאי-נא-נא-נאייי... ליי-ליי-ליי-נה-נהההיי...". עיניו של יז'י נצצו בהתלהבות כמו אומר: "רואה אתה, הנני יהודי! הבט! שמע! אני יהודי!" וחיים-ישעיה הביט ועיניו לא ראו דבר, שטופות מדמעות, דמעות שגרמו ליז'י להנמיך את קול זמרתו, ואחר להפסיקה ולמלמל: "סליחה, אדון חיים, סליחה, לא התכוונתי, לא ידעתי... סליחה אדון חיים". וחיים-ישעיה בקושי הצליח לשאול: "יצחק?"...