קוראים לי מקס. מאז שאני זוכר את עצמי, אני מסתובב בשכונה עם שני החברים הכי טובים שלי, יגו ובלואי חסר העין. יגו נקרא כך כי הוא ממש מהיר, כמו יגואר, ובלואי קרוי כך בשל העין הכחולה שלו (זאת שנשארה). ביום יום אנחנו מסתובבים בשכונה, מחפשים אוכל ומפלרטטים עם הבחורות מהסביבה, ככה עד שנהיה חשוך. בערב אנחנו רק מחפשים משהו לזרוק לפה ולעוף לישון לקראת היום העמוס הבא. יגו, בלואי ואני יתומים מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו. אף אחד מאתנו לא זוכר איך נראים ההורים שלו או לאן הם נעלמו. אחד מזקני השכונה אמר פעם לבלואי שאם הוא זוכר נכון, אמא שלו נדרסה על ידי מכונית ממש ברחוב המקביל, כשבלואי היה בקושי בן חודשיים. בקיצור, אנחנו רגילים מגיל צעיר מאד לדאוג לעצמנו ולשרוד את היום יום. אנחנו גרים יחד בפחון מתחת לאחד מבנייני המגורים הישנים ביותר בשכונה, ובסך הכל אין לנו תלונות. פעם ביום יש לנו ארוחה חמה, כאשר מהקומה הראשונה של הבניין מושטת יד מקומטת של זקנה וזורקת לנו את שיירי ארוחת הצהריים שלה, ושלושתנו משתדלים להתחלק בזה שווה בשווה. טוב, האמת היא שאני לא ממש יודע אם זה שווה בשווה.. אני כל כך רעב שאני מתנפל על הארוחה, אבל גם יגו ובלואי לא טומנים ידם בצלחת ודואגים למנה שלהם, ככה שהם לא יוצאים רעבים מכל הסיפור. בדירה של הזקנה גרה גם בחורה יפהפיה בשם נשה. זאת אומרת, אנחנו לא סובלים אותה; כל היום היא מתגנדרת ומשתזפת על אדן החלון, מסתכלת עלינו בחצי עין ובקושי מוציאה 'שלום' עלוב מהפה. מה קרה, אז אנחנו קצת עניים ומלוכלכים, מה, זה אשמתנו? היא גדלה בתוך כד שמנת ולא צריכה להזיז אפילו אצבע כדי לקבל ארוחות בזמן, זאת סיבה להיות כזאת סנובית? יגו ובלואי ממש שונאים את נשה. כשהם רואים אותה הם מוציאים קולות משונים מהפה ויש להם ממש מבט של רוצחים בעיניים. גם אני מתנהג ככה כשאני רואה אותה, אבל האמת? איפה שהוא עמוק בלב, הייתי רוצה להכיר אותה קצת יותר טוב.. היא נורא יפה. השער שלה בהיר ונקי, יש לה עין אחת סגולה ועין אחת חומה, ולמרות הסנוביות שלה, היא ממש עדינה ואצילית. פעם אחת או פעמיים, כשיגו ובלואי לא היו בסביבה, עמדתי מרחוק והסתכלתי עליה למשך כמה דקות, והיא הסתכלה עלי חזרה וחייכה חיוך חתולי כזה. "מקס, מקס, אל תשאל". רגע, זה יגו. הוא ובלואי מתקרבים בריצה קלה, ונעמדים מולי. "מה קרה, אחי?" "נכון הגברת הזקנה כבר יומיים לא זורקת לנו אוכל?" "נו, נכון" "אז ג'וני השמן אומר שהיא מתה! הוא אומר שראה לפני יומיים מפלצת עם אורות אדומים מהבהבים חוטפת אותה ובולעת את כולה!" "ההההה... אתה בטוח?" "כן, כשג'וני אומר משהו, ג'וני יודע!" "מה נעשה? הלך עלינו! עד שפעם אחת ביום, כמו שעון, אנחנו מקבלים ארוחה נורמלית ולא צריכים לחטט בפחים. עכשיו גם זה לא יהיה לנו. עולם לא הוגן". "כן, באמת באסה". פתאום ראינו את נשה, יושבת בחדר המדרגות ובוכה. "וואו, כנראה שזה באמת נכון. נשה בחיים, אבל בחיים, לא תצא מהבית, ועוד ככה לבד". "מה קרה, פתאום אתה מרחם עליה?" "מרחם? אל תגזים. אבל.. לא יודע.. תראה אותה, איך היא בוכה". "ומה אתנו? כשאנחנו מחפשים מה לאכול, היא יושבת על אדן החלון וצוחקת עלינו". "כן, בלואי, אבל עכשיו היא לגמרי לבד.. מסכנה". הי, פתאום גם יגו מסכים איתי. "לא יודע, תעשו מה שאתם רוצים. אין לי כח להתווכח על זה. רואים בחורה קצת בוכה, ישר נשברים". התקרבתי אל נשה. "שלום" היא הרימה קצת את ראשה והביטה בי, העיניים שלה היו אדומות מרוב בכי. "שמעתי מה קרה, אני מצטער". "אתה מצטער?? מה אני אעשה עכשיו??? גברת ברכה מתה ואני לא יודעת לאן ללכת!" שתקתי כמה שניות, ואז אמרתי לה: "תשמעי, אם את רוצה להצטרף אלינו, נשמח". נשה הרימה את ראשה בתנועה מהירה, והסתכלה עלי. "באמת? למרות איך שהתיחסתי אליכם כל השנים? למרות זה אתם מוכנים לקבל אותי?" "תראי.. זה באמת לא היה כל כך יפה. אבל ככה אנחנו. כשאנחנו רואים מישהו בצרה, אנחנו שמחים לעזור". נשה הביטה ביגו ובבלואי (שקצת עשה פרצופים) ואחר כך שוב בי, ואז התנפלה עלי בנשיקות, וכולי הסמקתי. "אני לא יודעת איך להודות לכם! אתם פשוט מקסימים! אני מבטיחה להיות טובה ולעזור לכם כמו שאתם עוזרים אחד לשני וכמו שאתם עוזרים לי!" "טוב, טוב, זה בסדר.. אל תגזימי.." כשהיא קצת נרגעה, אני ונשה הצטרפנו ליגו ובלואי ויצאנו לסיבוב פחים בשכונה. ליגו ולבלואי עוד יקח זמן להתרגל אליה, זה נכון. אבל אני כבר התחלתי לדמיין איך אלמד אותה את כל רזי ההשרדות ברחוב, איך אכיר לה את שאר חתולי הסביבה, איך אזמין אותה פעם לטיול רומנטי בגינת החרובים, שם אפשר לשייף את הציפורניים בעצים. וגם איך אעבור לגור איתה יום אחד, ונגדל לנו חמישה, אולי ששה גורים קטנים.