'אוףףף, למה הוא לא מגיע.' רונית מחכה כבר עשרים ושבע דקות ב-ד-י-ו-ק במקום בו הם קבעו. היא לא לוקחת פלאפון לדייטים. כבר מזמן החליטה שהיא רוצה להיות מרוכזת רק בו ובפניו היפים. עוברות חמש עשרה דקות נוספות. למרות שגם שעון היא לא לוקחת, אבל היא שאלה את השומר בכניסה לבית הקפה. אחרי עוד כמה דקות, היא מתחילה לכוון את עצמה לחנייה. ואז, באמצע הדרך, חוזרת לאחור ורצה, לראות שהוא לא הגיע במקרה. לא, הוא לא. היא מוצאת את הפלאפון שלה בחדרה ולוחצת על שמו. אבל גם לפלאפון הוא לא עונה. רק המשיבון כל הזמן: "הגעת למשיבון הסלולרי של..." 'למה הוא לא משאיר הודעה בקולו, שאני אשמע אותו ואחייך, לפחות בינתיים?' הם יוצאים רק חודשיים וחצי, אבל רונית מרגישה כמו שמעולם לא הרגישה. היא הרגישה ש"זה זה". וגם בחודשיים האלה, הם לא נפגשו יותר מעשר פעמים, כי בכל זאת, הוא באמצע קו בשכם. היא נזכרת בפעם האחרונה שנפגשו.. הוא הגיע עם הסיטרואן הצבאית, לא הספיק אפילו להתקלח.. "שלום, אבא של נועם?" "רונית.." "כן. אני לא יודעת מה קרה, קבעתי עם נועם והוא לא הגיע." "רונית, אני שוב מבקש, זה ממש קשה לנו.. את חייבת להפסיק עם זה.." "אבל, אני לא מבינה.." "רונית, בפעם האלף. בלינסון, מחלקה ה', חדר 6". הרוח שנשבה בחדר, למרות שהחלון היה סגור היטב, הכתה ברונית, שוב. כמו התעוררות מחלום שהיית בטוח שהוא-הוא המציאות. אבל היא התעשתה מיד, נעלה שוב את נעליה וקפצה אל הרכב כשפניה לבית החולים. כשנכנסה לחדר, היא מיד קלטה את פניה המתכווצות של חווה, אמא של נועם. "רונית, בקשנו ממך. זה לא עושה לא לך ולא לנו טוב." "אני מצטערת, חווה, אני לא יכולה.. אני חייבת רק להסתכל עליו, לפחות קצת.." חווה זזה באי נוחות בכסא. "את יודעת מה? תחכי פה איתו, שתי דקות, אני כבר חוזרת." חווה קמה מהכורסא השקועה מרוב ישיבה ויצאה מהחדר. רונית תפסה את מקומה והביטה בעיניו העצומות של נועם. לפתע, היא קלטה תזוזה קלה באחת מעיניו. הוא פקח אותן! "רוניתי.." "נועם! ידעתי שהם מנסים להסתיר ממני משהו! ידעתי!" "רוניתי, רג.." "נועם, אתה לא יודע איך זה! אני מספרת לכולם ואף אחד לא מאמין לי. רק אתה, רק אתה מצליח להבין אותי.. הם בטוחים שאני לא שפויה או משהו!" "רוניתי, תקשיבי רגע.." נועם שלח יד ימין חמימה ואחז בחוזקה בידה של רונית. "רונית, אני רוצה שתקשיבי לי. אל תחזרי לפה. מגיע לך הטוב ביותר. אני לא יכול להרוס לך את החיים ככה." "אבל אתה לא הורס! ההיפך! אתה כל מה שתמיד רציתי! אתה לא יכול לומר לי כזה דבר!" היא כמעט פורצת בבכי. "רונית! תעזבי אותו! אסור להזיז אותו!" אמא של נועם חזרה לחדר ולצדה אדם לבוש אפודה אדומה, בעל מבט נעים. "אבל, חווה, הוא הרגע דבר אליי! הוא בקש.. הוא אמר שהוא רוצה שיהיה לי טוב.." "תניחי את היד שלו חזרה על המטה!" "רגע, גברת צבר, תני לי להמשיך מכאן" לוחש האיש עם האפודה לחווה ונגש לכיוונה של רונית. "רונית, שמי ארנון, אני אשמח אם תתלווי אליי למשרד, אני מעוניין לשוחח איתך כמה דקות". "אבל, אני.. הוא.." "בואי, אני רק רוצה לדבר איתך כמה דקות, לא יותר מזה." "רונית, בבקשה, לכי איתו" אומרת חווה בעינים כמעט דומעות. רונית קמה מהכורסא ומתלווה בחוסר רצון לאיש עם האפודה. הם יוצאים את החדר ונכנסים למעלית. האיש עם האפודה לוחץ על כפתור מספר חמש במעלית. המעלית נעמדת, הם יוצאים והאיש פונה ימינה, רונית בעקבותיו. הוא נכנס למשרד שעל דלתו כתוב: "דוקטור ארנון וולף, פסיכיאטר ראשי".. (מבוסס על מקרה אמיתי)