טררר.. טררר... "הלו?" "שלום, זה אני" "מי?" "אני" "מה אני? מי אני? מי זה?" "אני" "תשמע, אם זה שוב אותו אחד שמטריד אותי כל השבוע, אז זה באמת מתחיל לעלות לי על כל העצבים. אני לא מכיר אותך!" "נו, תפסיק. אתה מכיר אותי טוב. טוב מדי" "אולי מספיק עם הרמזים? תגיד מי אתה וזהו!" "זה אני-אתה." טווווווווו............. טררר.. טררר... "הלו?" "כן?" "מה כן, אתה התקשרת!" "לא רק אני, גם אתה" "מה אתה רוצה??" "אל תתעצבן.. זה אחד הדברים שאני רוצה, למשל" "תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אם אתה מתקשר שוב, אני מחייג למשטרה!" "רגע, רגע, אתה לא רוצה להתקשר למשטרה.. אתה הרי לא רוצה להעצר, נכון?" <שתיקה> "נכון??" "אני מניח שנכון. נו, אז מה בכל זאת אתה רוצה?" "תשמע, יש הרבה דברים" "אולי תתחיל מהתחלה?" "מההתחלה.. זה עלול לצאת ממש ארוך. אבל בסדר. מההתחלה. אתה זוכר את ההתחלה שלנו? חשבנו שהכל יהיה ברור, שתהיה לנו משנה סדורה לגבי כל דבר ודבר בחיים" "אממ.. כן, זוכר משהו כזה. נו, אז מה?" "אז זהו, בגלל זה אני פה, בעיקר" "ומה זה יעזור בדיוק?" "אני עוד לא ממש יודע, אני רק יודע שאתה זקוק לי" "טוב, כי אתה לא משאיר לי אופציות אחרות" "זה נכון, אבל.. ככה תמיד היינו וככה תמיד נהיה, מן הסתם. ואם לא - אז באמת חבל" "לא יודע, בסך הכל לא כל כך רע לנו, גם בלי משניות סדורות, לא ככה?" "אבל יכול היה להיות לנו הרבה יותר טוב!" "נו, וזה אשמתנו שלא יותר טוב?" "אשמתנו, לא אשמתנו, כשהיית בגילי זה לא ממש עניין אותנו מי אשם. זוכר? רצינו רק להיות שלמים" "אבל הכל התגלגל שונה כל כך! החלומות.. האידיאלים.. כל מה שהתחנכנו עליו.. הכל כל כך סותר את המציאות!" "נכון, נכון. המציאות באמת לא כזאת שמימית. אבל.. אז מה! אם רק היינו יותר חזקים.. אחרי הצבא, למשל: לא היינו יכולים לנסות להחזיר את הגלגל אחורה, למה שהיה לפני הצבא? לאיך שתכננו לבנות את החיים, לערכים, ליישומם, למה שהאמנו בו כל כך ועדיין מאמינים, אבל כבר כל כך רחוק מאיתנו" "לא יודע.. הצבא באמת היה טריגר די רציני בהריסת הערכים שלנו. ככה זה" "עוד פעם ה'ככה זה' הזה! ככה זה לא יעבוד! צריך למצוא בדיוק את מה שהניע אותנו אז, לשמן קצת את הגלגלים ולחזור להכל בשיא הכוח!" "אוף, אתה נשמע כל כך מגוחך, לא מעודכן. כמעט הייתי אומר פאתטי" "אני פתאטי?? אני? תראה את עצמך! רק הנאות, רק לחיות מיום ליום, מה עם קצת השקעה לטווח רחוק?" "משקיע, בטח משקיע. רק לא באותה צורה. עובדה שבמילא שום תכנון לא יוצא אל הפועל" "אוף, אתה ממש לא מבין. אם רק היינו ממשיכים לנסות, עוד קצת, בסבלנות. בסוף זה היה עובד והיינו מאושרים. ממש מאושרים. מאושרים!" "מאושרים.. אני לא זוכר אותנו כל כך מאושרים אז.." "נכון, וזה כי היינו רק בתחילת התהליך. כל ההתחלות קשות. חבל, אם רק היינו מחזיקים מעמד.." "תשמע, אין מה לעשות עכשיו" "יש! יש מה לעשות! למה אתה לא מבין? עכשיו למשל. קום!" "פחחח.. מה זה, פקודות? ככה באמצע היום?" "כן, קום! תפוס את עצמך בידיים! עזוב כבר את המחשב הזה!" "די, רד ממני" "לא ארד ממך! קום כבר! תעשה משהו עם עצמך!" "די, מספיק. פקודות הרי לא אהבנו מעולם" "וזאת אחת הבעיות. נו, יאללה, קום!" "דדדדיייי!!!! עזוב אותי! די! נודניק!" "לא אעזוב! קום כבר! קום!" "דדדייייייי!! לא יכול יותר עם זיבולי השכל האלה! די! אתה מזכיר לי.. אתה מזכיר.. אתה מזכיר לי אותי! אותי לפני שבע שנים!!"