"ארחיק לי נדוד

מכל אדם והמון לשקט

צמאה נפשי למנוחה

ללכת למקום שהנשמה אוהבת

עיניי ולבי לך

אשא כנפי שחר

אפרוש כפיים

בין ארץ לשמים

אולי מעבר ים

לשם אעופה

ואני לי טוב בקרבתך"

<אילן דמרי>

"אשרי יושבי ביתך";

מה זה 'אשרי'?

'אחלה', 'עלא כיפאק', 'סבבה למי ש...' '

'יושבי ביתך'

 הבית של מי? של ריבונו של עולם.

איפה הבית שלו? 'הוא יבנה ביתו בקרוב', ועד אז יש לנו מעט.

סבבה למי שיושב במקדש מעט.

מצחו היה שמוט על ידו בתנוחת הרהור. החברותא חולה. השתפע מהגשמים ומהקור. "אבל עכשיו אין גשמים וקור", חשב, "עכשיו השמש מחממת את הטל שנשאר על המכוניות ומעלימה אותו". רחוק במערב נראו עננים. מעל הים. וזהו. השאר תכול חלק. הוא זקף את ראשו והרפה את ידו, שנפלה על השולחן ברעש שנבלע בהמולת בית המדרש. הסתכל סביב. "זה לא יכול להיות!" צעק מישהו שהיה יותר מידי קרוב אליו. "זה סותר את ה..." המשיך הצועק כמו רדיו גווע שניתקו מהחשמל. הוא קם בלי שיש לו מושג מה הוא הולך לעשות. נשא עיניו לשעון הגדול שתלוי על הקיר. עשר ארבעים. יצא את בית המדרש בהשתחוויה מהירה תוך פסיעות אחורה, הסתובב והלך לעבר הקפיטריה. אולי שם הוא ידע מה לעשות. כשבא לקנות פחית נזכר כמה רעלים טמונים בתוכה והחזיר את הארנק לכיס. שתה מים נכנס לשירותים, יצא, ברך אשר יצר, נכנס לבית מדרש, התיישב במקומו, פתח את הגמרא. סגר את הגמרא. החזיר אותה למדף והוציא במקומה ספר של הרב אבינר, ולאחר רגע החזיר גם אותו ("ביטול תורה באיכות לקרוא את זה"). כבר אחת עשרה. הוא הרגיש מחנק. "מה פתאום הוא נהיה חולה באמצע החיים?!" חלפה המחשבה בראשו, ולאחר שניה חלפה עוד אחת – "גם אני אהיה חולה, אם אני אשאר פה..." שוב יצא מהבית מדרש, והפעם לכיוון החדר.

כשיצא מהבניין הרגיש קרן שמש מחליקה מהשיער אל הלחי, ומשב רוח קל מעיף אותה. הדשא זהר בירוק. לידו עבר חתול, מותש נפשית מהגשם שהיה בשבוע האחרון, נראה כמחייך לשמש. זה לא שהוא ישב על המשבר. להפך. הוא הרגיש קרוב ושלם. רק שבבית מדרש הוא לא הצליח להיות. רצה להיות קרוב אליו יתברך פיזית. הוא חלף על פני החדר מבלי להיכנס והמשיך לכיוון הוואדי. הוא לא הרגיש שמץ ריקנות, אבל משהו בלב בכל זאת היה פקוק. מן סתמיות. היה בו רצון עז לקלף מעצמו עוד שכבה, להגיע יותר עמוק. הוא התחיל ללכת יותר מהר, חצה את הכביש, חתך דרך כמה קרוואנים, ובכניסה לוואדי נעצר. נפעם במקצת נוכח הירוק והצהוב הבוהקים. התחיל להתקדם לאט, מתענג מהמראה והריח הרענן. לפתע שמע צעקות, שכנראה כוונו אליו. הביט למקורם, וראה שני נערים שעמדו על גג הישיבה התיכונית, מביטים בו וקוראים. לא היה לו רצון וכח נפשי להבין מה הם אומרים לו, ורוצים ממנו. הוא הגביר את קצב ההליכה, כמעט רץ. בורח ממפגש עם אנשים. עד שהגיע לשיח קצת גבוה. התישב על אבן שלידו, נעלם מעיניהם, מתנשף. הוא הסתכל סביב ביתר עיון. המון סביונים, המון רקפות, המון עלים ארוכים ירוקים ומעוגלים, שנראו כמבויתים. מרחוק ראה קבוצת עצי אורן. רחוקים ובצד השני של הואדי. הוא ידע שמתחתם הצימחיה פחות סבוכה ושיהיה מקום יותר נח לשבת. ולהתייחד.

הוא חצה את הואדי, נזהר שלא להחליק על הצמחים הלחים, ושלא לדרוך על פרחים מיוחדים. עבר דרך קוצים שלא הצליחו לחדור את הג'ינס, חלף על פני קבוצת עצים שלא הצליח להבחין מאיזה מין הם, והגיע. מתחת לאורנים התגלתה כמין מדרגה מסלע ואדמה, מדוגמת לישיבה. הוא נשם עמוק, והרהר שמזל שלא לקח פלאפון. מצד שני הוא גם לא לקח שעון, כך שהוא לא ידע מתי ארוחת צהרים. החוּם של עלי אורן יבשים שכיסו את האדמה, אפור הסלעים, הצהוב והירוק, התערבלו לו בעיניים, והוא עצם אותן. ספק אם נרדם. הוא הרגיש מרחוק את הזמן החולף. נוגע ולא נוגע. כשפקח אותן החל להסתכל בתוך עצמו. הצליח לחשוב בבהירות על המחשבות שלו. לנתח את המעשים והרגשות.

לא אתאר את כל מה שעשה שם, באותה מדרגת עפר וסלע, באותו יום אביבי (לא נראה לי שזה מוסרי להכנס עד כדי כך לאינטימיות שהיתה שם בינו לבינו יתברך), רק אספר ששקע שם עד שלא הרגיש ברעב, ולא נתן דעתו שהפסיד את ארוחת הצהרים שבישיבה.

כך שקע, עד ששמע קולות בניה שהעירו אותו, ומשהוער לכך מיהר לבית המדרש, טיפס אליו בזריזות, והגיע. בעמדו בפתח בית המדרש שמע את החזן קורא בקול – "אשרי יושבי ביתך", ובית המדרש כולו עונה אחריו כהד, המאשר את דבריו – "אשרי יושבי ביתך"...