העולם האמיתי. תלוי את מי תשאל. יש שיענו שהוא עולם האמת. ויש שיאמרו שזהו עולם החול. העולם הגדול. יש בבני ברק, לא רחוק מהגשר המחבר אותה לגבעת שמואל, מניינים של ערבית משמונה ועד אחת עשרה בכל שעה עגולה. הלכתי באחת עשרה. שמיים אדומים סגולים באופן מוזר. ריח של חום באויר. שתי נערות בעלות חזות חרדית משהו, האחת בחולצה בצבע תכלת בהיר והשניה בצבע ורוד בהיר, על הגשר, קוראות מכתב לאור הפנסים המאירים את גהה. ליד בית הכנסת שוכן כמעט בדרך קבע סוחר, שכל תכולת סחורתו נמצאת בטרנזיט. מוכר מוצרי חשמל למינהם. בזוכרי שחבריי לחדר לא יעירו אותי עוד, קניתי שעון מעורר. תחילתו ציוץ ציפורים וסופו טרטור טורדני. כמו החטא. "אתה גר פה?"שאל המוכר בסיום הקניין. כנראה שמשהו בבגדי גרם לו לחשוב שלא. "אני גר קרוב" עניתי, "בגבעת שמואל". "אני פה כל שני וחמישי. יש על זה אחריות" חייך, ועבר ללקוח הבא. בדרך חזרה פגעתי בנערות שקראו את המכתב במיקום יותר קרוב לעיר, תוך שהן הולכות ומדברות בלחש ובחיוך. הבטתי בציציותי והמשכתי הלאה. הביתה. לישון.