"נו, רונן, קום כבר!" מבעד למסך הערפל שהסתיר בינו לבין בינתו, הצליח להסיק מה'נו' וה'כבר' שזו לא הקריאה הראשונה שמנסים להעירו על ידה. הצליח לפקוח את עינייו למחצה וראה את אחותו בת השבע עומדת לצד מיטתו, מנסה להעיר. "זה בסדר חני, אני ער, את יכולה ללכת. תודה." תוך הדיבור אליה התחזק בפיו הטעם היבש והמר שהצטבר בפיו במשך חמשת השעות שישן. משהו בו קרא לו לעצום את העיניים לעוד כמה רגעים, אך ההכרה, שניערה מעליה בנסיונות קלושים מעט מן הערפל שאפף אותה, הכריחה אותו להשאיר אותן פתוחות ולהסתכל בשעון. כמעט רבע שעה עד למנחה. הוא התרומם עד כדי ישיבה, כינס את רגליו לישיבה מזרחית, מכסה בשמיכה את הרגליים הקרות. ואז זה הכה בו כברק. התאונה, הויכוח, הים. הוא ניער קלות את ראשו, ספק מנסה לסלק את המחשבות, ספק מנסה להיזכר יותר מה קרה שם בדיוק. במקרים חריגים שכאלה העדיף לכתוב את חלומותיו, אבל מה יעשה ושבת קודש? "נו רונן, אתה בא?" שמע את אביו. "אתה יכול ללכת, אני כבר אגיע." "טוב, שבת שלום" חיכה רגע לתשובה, ומשזו בוששה לבוא, יצא את הבית בטריקת דלת. "שבת שלום" ענה בשקט רונן לעצמו. לטעם המר שבפה נוסף הטעם המר של החלום. מר ומציאותי. שוב ניצב בפניו הפיתוי לחזור לישון. הפעם דווקא מתוך ההכרה. הוא הסיר מעליו את השמיכה בהחלטיות. מנחה לא עלתה לו בכוונה. בקריאת התורה וחזרת הש"ץ הרהר בחלומו, ובתפילת עמידה ניסה שלא. אכל בחופזה סעודה שלישית, ממהר, לא מנסה להוסיף מהחול על הקודש. חלום כל כך חי מזמן לא נראה לו. הוא ממש הרגיש שזה זמן אמת. השמחה, הפחד והכעס שהיו שם השאירו בו את חותמם. לאחר ההבדלה הזדרז להגיע לחדרו, למחברת. פתח את המגירה והוציא את המחברת, פתח את המחברת והוציא את העט. שורות לבנות וריקות ניצבו לפניו. כשבא להתחיל לכתוב נדהם לגלות שכל החלום הגדול התפוגג. שהוא כבר לא זוכר את החלום עצמו אלא את המחשבות שחשב עליו. צל של חלום. כל העוצמות, כל סערת הרגשות והמחשבות, נעלמו כלא היו. "אתה זוכר מעשה עולם, כי אין שכחה לפני כסא כבודך", הרהר בתקווה שזה יחזור אליו, שהרי זה חלק ממנו, וחשוב לכתוב את זה. טוב, אם אני לא יכול לכתוב את הדבר האמיתי לפחות אכתוב את מה שקרה מסביב. והוא כתב: