סתיו. שעת ערב מוקדמת. קרניה האחרונות של השמש עודנם מבצבצות בין צמרות העצים החשופות ויוצרות מעין משחקי אור חסרי צורה על השכנים שעדיין לא התרוקנו בעקבות השלכת. קול זרימת המים ושיחת החיים שבהם יוצרים בהרמוינה סונטינה נעימה לאוזן. משב רוח שובב, שכרגע סיים להשתעשע בערמת עלים יבשים, ובמיומנות של ילד-קטן לעשות בהם אי סדר מופלא, מנסה את כוחו על הגדולים ממנו ונושב בקרירות על פני… פרח טועה, בעל צבע חזק של אדום ולבן, תופס טרמפ על אותו משב כמנסה לברוח מן הגן, אך נעצר ממעופו אל האין-סוף על ידי כף-יד היושבת לידי, שלאחר שמתבוננת בו ארוכות, נכמרו רחמיה עליו, והיא מאפשרת לו להמשיך לחופשי... יושבים שנינו בגינה. ניחוח של דשא שעכשיו קוצץ נידף באוויר… היא יושבת לה על כסא, רגל על רגל, שותה ארל-גרי מהביל מכוס חרסינה מקושקשת ומשתדלת לא ללכלך את מפת השולחן החדשה. אני מתנדנד לי אנה-ואנה בנדנדת עץ עתיקה, ומתקשה להחליט ביני ובין עצמי באיזו זווית נוף הגינה הפסטורלי שנגד עייני יותר מעלה חיוך... שקט. אפילו את כנפי הפרפרים אי אפשר לשמוע… המציאות פשוט עצרה לה מלכת… כל כך כיף ומרגיע… אני שולח מבט אליה, מעביר במוחי את כל אותם הדברים הטובים שיצא לי לראות שהיא עשתה.. את כל הדברים הטובים שאני יודע עליה… את התכונות המיוחדות הכה-רבות שיש לה… ורוצה שהרגע הזה לא יסתיים אף-פעם. היא מחזירה לי מבט, כמנסה לחקור את רוחי בעינייה – ובראותם אני נזכר את הסיבה אשר אליה באתי… כנגד רצוני, הרגע הזה איננו יכול להמשך לעד… אני נאנח אנחה כבידה, ובמבט אל השמיים, ספק בחשש, ספק בריכוז לאין שיעור, אני שובר את השקט היפיפה הזה… - "חתונה.", אני אומר חרישית… נרעד מעצם משמעות המילה… היא מניחה את כוס-התה על שולחן העץ. נשענת קדימה… מהרהרת על דברי… משפילה מבטה… - "האמנם?" היא שואלת בחשש… - מדוע לא?"… אני מרים גבה בתמיהה - "זה אפשרי?… עכשיו?", תולה בי עיניה כמיושאת בן המובן-מאליו…. קרן שמש אחרונה מתעקשת לסנוור אותי רגע לפני שהיא נעלמת. אני מתבונן בנוף שמאחוריה… עלה אחרון מעץ בודד נושר לו. נדתי בראשי כמקבל המציאות… - "לא… כנראה שלא.", נאנסתי על פי הדיבור. - "אז מה כן?" היא נשנענת אחרונית ומביטה בכוס, מתלבטת עם שווה בכלל לשתות או לא… אני עוצר את הנדנדה. "יש בכלל אלטרנטיבה?" - "כזו שאנחנו רוצים לשמוע?" - "זו שאנחנו רוצים לשמוע היא לא אלנטרנטיבה…" היא מסיימת את התה, נכנסת פנימה להחזיר את הכוס למטבח. נעמדת שם לכמה רגעים, כאילו היא רוצה להשאר שם… השקט המרגיע ההוא חזר, ולרגע היה נדמה לי שלא קרה כלום… - "אתה יודע", היא יוצרת החוצה, "בראשי ההרים, כאשר אין כנפיים בשביל להמשיך הלאה, אפשר רק לרדת…" - "ושם אנחנו נמצאים?" התפעלתי בעוד היא מתרחקת לקצה הגן, והיא רק חזרה בקרירות "מחוסרי כנפיים…" - "אז מחכים!" לחשתי בתקווה. נעמדה היא ליד סיח כלניות, הרימה את הפרח שנפגש בה מקודם… הוא לא הצליח לברוח לחופשי… יש מציאויות שאי אפשר לברוח מהם… "אז יורדים." נעמדתי בדריכות, הזעפתי פני… "מירי." היא הפנתה לי את ראשה. "מה עם…" התאמצתי להמשיך, "מה עם מה שאני מרגיש?" "לא. מה עם מה ש-אנחנו- מרגישים… … זה… לא רלוונטי…." "להתעלם?? לשכוח? אבל זה בלתי אפשרי!" צעקתי לעברה. "-א-נ-ח-נ-ו- בלתי אפשריים!" פנתה בחזרה לשיח… שלא אראה את סערת הרגשות שעל פניה… שלא תראה את הכאב שבפני… "בלתי אפשריים…" נעמדתי לידה. "אז יורדים." חתמה בצער… "אז יורדים…" השמש כבר שקעה לגמרי, ענן החל לכסות את השמיים. "אבל זה בלתי אפשרי..!" התרחקה שוב, כווצה עייניה בכאב… לא יכלה להכחיש את דברי. "את יודעת שאנחנו לא בסרט! ככה זה לא עובד…" "צריך להתעורר מהחלום……" ------------------------------------------------ להתעורר מהחלום… אז התעוררתי. לסיוט. ------------------------------------------------ לא סתיו. כי אם חורף. לילה. לא גן בשלכת כי אם רחוב מעופש. לא קרני שמש אחרונות… גשם. זלעפות. שטוף כולי אני עומד, רטוב עד שד עצומתי, ארובות פני נעוצות עמוק בעומדת מולי ובמוחי עוברות כל המחשבות כולן בו זמנית… "החיים הם סרט נע… אם לא מתקדמים קדימה, אפילו עם רק עומדים, נסוגים אחורה… אין לנו לאן להתקדם…" התעקשה להמשיך עם המשפטים האלה… "די. תפסיקי עם המשפטים היפים האלה! זה לא איזה שהוא עוד דיון פילוסופי גבוהה.." התעצבני… "אנחנו לא בסרט!" צעקתי, ומיד התחרטתי. נראה שלראשנה מזה שנתיים… הפנים המוכרות שלה, המבט הכה שקול שלה… אובד עצות. אני לא יודע מה יותר צורב בקור, הגשם הנוראי או דמעותיה הכבדות שהחלו מתוך הבלבול והאי-סדר שנכפה על מחשבותיה… היא רוצה ללכת אך לא יכלה להסיט את מבטה… אני רוצה לברוח אך כבול לנשמתה… בתוך תוכי ליבי כואב. מדמם ממכה חדה כסכין שננעצה בו. הקור לא מפריע יותר… הגשם לא מפריע יותר… רעש המכוניות לא מפריע יותר… רק היא. בלתי אפשרית… אנחנו. בלתי מושגים. כל כך רוצה לתפוס אותה ולהגיד לה סוף סוף, את האמת…. שאני כל כך אוהב… אבל לא כמו הפעמים הקודמות… אוהב! באמת! בכל כולי! כל נשמתי לה! אבל לא יכול לבטא את המילים בפי… איזה שהוא קו אדום שאם אעבור אותו אהרוס הכל. אותה. כי זה בלתי אפשרי. הגענו כבר לשיא, ואי אפשר להתקדם הלאה…מכאן אפשר רק לרדת… אז יורדים. והלוואי שההתנפצות על קרקע המציאות היתה פחות מכאיבה. "אבל אין אפשרות אחרת כנראה…" אני אומר, מנסה להסתיר את העובדה שאני לא מסכים עם המשפט הזה… "אז זהו הפתרון הראציונאלי. זה מה שיהיה." מחתה את דמעותיה בשרוולה, לא עניין אותה כל כך הצבע שנמרח עליו… היא מתעקשת לא לדבר לעניין… תעשה הכל כדי לעשות מזה עוד משו גבוהה ומרוחק… "ומה עם כל הזמן הזה? מה הוא היה שווה? תקופה כל כך ארוכה לריק? כל מה שעברנו? סתם??" אני פשוט לא יכול לעשות אותו כזה. "בטח שלא!!" היא צעקה בחדות כאילו כל רגשותיה נעלמו פתאום וחדות המחשבה שלה חזרה שוב… "אין דבר כזה סתם!! אין! להכל יש צורך, עוד תכיר בזה, כל מה שעברנו… שלמדנו.. שלימדנו… כל ההשפעה שהשפעת, כל העליות שבגללך, כל המסוכות שבעזרתך… לא! לא בכדי הם היו!" מדברת עלי כאילו שלא היה לה מושג שזה בעצם היה לגמרי עליה… רק שכל הצער הנוראי שתוקף אותי עכשיו לא מאפשר לי להבין את מה שהיא אומרת… "כן. כנראה שזה מה שצריך להיות…" נזכרתי במשפט הזה שהיא אמרה לי פעם, רק שהמשמעות שלו הפעם שלילית. עמדנו והבטנו אחד בשני… מבט כאילו שמשחזר את כל מה שקרה ב10 דקות האלה רק באופן טלפטי… וכמו חיה פצועה, לולא האנדרנלין שהציף את עורקיי וכיסה על הכעס הנוראי שבליבי, אולי 17 שנה של בניין אמוני היו מתמוטיים במבט הזה… ואולי גם ההיפך… בשקט הזה ששרר עכשיו, נראה שהבנו אחת את השני יותר מכל…. לא רציתי שהרגע הזה יגמר… ------------------------------------------------ במבט הזה, שנחקק בזכרוני, נפרדנו. במבט הזה נסתיימה חברותנו, ופינתה מקומה לדרך חדשה שבאה אחריה… דרך נוראית של ייסורים… שנה של קשיים נוראיים… של התנוונות רגשית… לב שקפא. ------------------------------------------------ במבט דומה אני מסתכל עכשיו על עצמי, במראה. עדיין לא שכחתי את הרגע ההוא, רק שעכשיו אני יודע כמה המבט הזה היה חשוב… כמה התקופה ההיא היתה הכרח משמיים. אמא שלי נכנסת לחדר, ובטון פולני משו אמרה "תגיד לי, לא מספיק לחתונה של אחותך, אבל אפילו לחתונה ש-ל-ך אתה הולך לאחר???" סידרתי את הפרח בכיס הזקט… פרח בעל צבע חזק של אדום ולבן… אחרי מחשבה ארוכה חייכתי לעצמי והחזרתי אותו…. ניחוח של דשא שעכשיו קוצץ נידף באוויר… "כן… זה מה שבאמת צריך להיות…"