[ליצירה]
אולי כי השיר עצמו מבולבל..
הייתי משפצר אותו.. אלולא היה בן 3 שנים, בתקופה דאז - כך הרגשתי.
רק אוסיף כי זו מערכת יחסים אמביולנטית ולא כ"כ מועילה. לא כיום בכ"א.. בניינטיז היא הייתה שגעון!
[ליצירה]
כן. לפעמים חמניה אחת גוברת על כל שירי המחשבות והטרוניות האנושיות ומסלולי ופתילי המוח שהשירה המודרנית כל כך רהוטה בהם.
ואני - חושבת "חמניה" - ומיד יש לי אור בעיניים והתעלות בלב.זאת צריכה להיות עבודתו של שיר וזה מה שעושה לי החמניה. מי שלא ראה חמניה לא ראה דבר נפלא מימיו.
[ליצירה]
הרבה אמנים יהודים נכחדו בזמן השואה
חלקם, נוצלו טרם שנשלחו ברכבות לשרפה
אכספרס, למחנות השמדה
ויונת ההומניות, האנושיות אייה? נכחדה .
לא הבנתי את המילה בְּאֹגֱנַת
תודה
[ליצירה]
[ליצירה]
לקריאתי
שַׁחַר גּוֹעֵשׁ בֶּטוֹן הָמֱמַלְצֵר,
ניקוד המילה השלישית מאיר נחרצות דו-משמעות
ל- בְּטון,
ול- בֶּטון
טון ממלצר
או בֶּטוֹן ממלצר שבשתיהן טמונה מחאה ותחושה כבדה.
מצד אחד ריקנות - גרוד קליפת הראש
מצד אחר - איים - בדידות ואגו כל אדם לעצמו.
והנוף הן הנוף הציורי והן הנוף האנושי מאיים על שלום הדובר.
שירך בקול העלם ה-י' מיותרת אם אני מבינה נכון את שירך
כתיבתך מעניינת, תודה
אמילי
[ליצירה]
ואולי זה בוקר אחר, להשכים עם שחר לגן, לעבוד בזיעת אפיים, ולתת קולנו בשיר...
באלי רק להגיד שאהבתי איך שהכאב כתוב כאן,
שאהבתי: מול, ב-, על, כּ-
שכאבתי אותה משלחת, מזרזפת, ממלמלת,
ככה מבוקר עד ערב, פשוט כואבת
ואת הדובר הסופג ומרחיק, ושותת מעוד לילה נצחי,
מתייסר בבדידותו.
קורע לקרא אתזה, בחיי--------
וליד השוקת הזו, כמה קטנוני לדבר על הניקוד, אבל שים לב פאתוס.. מתאים לך לדייק...
וכן, ולוואי וזה בוקר של זהב מתפרץ למעונך
בחדוות ניגונים ופכפוכים
כּנרת~~
[ליצירה]
קשה.
פעלתי כוחי בניתוח היצירה... אך נשמתה חמקה מבין ידיי, והמוניטור צפצף את אזניי בסטטיקה ממיתה.
ללא ספק ניסית להגדיר פה מחדש את עניין ה"ניגודים"
או שביכרת את נושא הקונפליקציה לעצמך, אני שלם עם זאת.
חריזה: נשמע ברקע ו- הדממה בקע - חרוז ? [היפכא, חרוז מועדף על מצלול ולא על הגייה. הווי אומר - חרוז כ: "רֶקַע-פַּנֶיךָ" עדיף על: "רֶקַע-נָקַע". למרות שהאותיות שונות - המצלול זהה.
כחזיז רועש את הדממה בקע. [אולי מרעיש את הדממה ? רועש הוא פועל תומך].
ונאלמה דומיה - אני מאמין שהתכוונת לדממה, הדממה נאלמה דומיה [?!].
על הס בייסורה לא אביע דעה מאחר ואין בכוחי להבין את השקלול על הצד הנכון.
בגדול, אין לי שמץ על מה מדובר... הכתיבה על סגנון ה"הייקו" [שיר יפני קצרצר]. בטוחני שחובבי ההייקו ימצאו ביצירתך המון משאני יכול להחכים.
המשיכי כך אסנת, ונשתמע.
פאתוס.
והחשכה כאורה.
הס בייסורה
[ליצירה]
שובה.
מבט פרספקטיבי שזור נכונה, מביע את הנרקוטי-המעורפל על עולמם הצר של פושי-הדבר, אין לאל ידם כי אם עצב.
אין בידי להציע - כל כך נכון, ומשתמע לו "ידה" בה מוזרק ושותת העצב.
בשלהי ההתפלשות,
פאתוס.
[ליצירה]
נהדר.
אם הבנתי נכונה את השיר, אזי שאבתי ממנו קורת רוח, וכדלהלן:
כמובן, וי"ו ההיפוך, הפיכה של עתיד לעבר/עבר לעתיד.
מאבל ויגון של חורבן הבית, הפיכתו בעזרת וי"ו החיבור לחג אהבה, את הבית אשר נחרב אנו מקימים מעפר, בנין זוגי עדי עד אשר שכינה שורה שהרי "זכו שכינה ביניהם" והמשמחם כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים וכו'.
וָו הַחִבּוּר
אֵלֶיהָ
שֶׁאֵינָה, בְּעֵינַי, רַק
רֶבַע יָרֵחַ
בעיניי רבע הירח התפרש כמשולש, שהרי רבע מירח מלא שווה למשולש.
משולש, הברית בין בני הזוג לאלו-הים.
בעניין הריח, א"א שלא להזכר בשירו של אלתרמן המכיל את המשפט הכ"כ טעון:
"מאגמיהם המים ניבטים אלינו שוקט העץ באודם עגילים ולעד לא תיעקר ממני אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים."
בברכת צלחה.
פאתוס.
[ליצירה]
יפה, יפה.
אין ברצוני להשמע כפרובוקטור..
אך מכתיבתך עולה בי ארמז ראשון, שני ושלישי על הפחד, המורא הגדול מהנסתר, מהעתיד.
הריון, וודאי, לא רצוי הייתי אומר.
יותר מדי פריטים משקפים את המציאות הקשה:
*הרת - אסון. [אם היית רוצה לתת ל"הרת" מילה טובה הטעונת צפי היית משתמשת ב"הרת גורל" וכיוצ"ב.
*תשעה תמימים באב, אב יכול להוות תאריך פרטני או, לפי הבנתי, אב, חורבן, חוסר הרצון בבואו.
*אפיל לפניך - קשה, כואב, אמביולנטי.
כתבת "צופה בחשש", ולא "מצפה בחשש", דקדוק לשוני האומר לי שהיום הזה כבר גלוי ובהיר לפנייך, שהרי צפית בו [בדמיונך אמנם], וה"חשש" הקל הנלווה לכל דבר.
אם מהשורות הקצרות האלו הוצאתי את אשר כתבתי [ולא כתבתי הכל, עדיין], השיר הצליח.
תודה לך,
פאתוס.
[ליצירה]
תודה לך אסנת, שמחתי נוכח תגובתך.
תודה ניצן, אכן, המלל מתקרב לנוקשות מלרכות.
חובק, מחווה? לא בדיוק.
יש פה הזדהות מפן שונה עם בעה"ח,
הפריעה לי המחשבה, הרי כל השיר מנותב על חלקו של הסוס, מה הופך את האנוש לבן חיל?!
[ליצירה]
מעט אקספוזיציה
מהן שבע דקות לעומת הנצח - [סימן שאלה, לא?]
לכן, בואי נחזור אל אותם מקומות ישנים - [בתחילה, לא מצאתי בשורה זו משמעות, לא אפיון ישיר ולא עקיף, מקומות ישנים [עתיקים, עבר]. בסופו של השיר.. עלתה בי נקודה שונה, אולי התכוון המשורר [או שלא] לישנים [בסגול תחת ה-ש'], מקומות שישנים [נמים].
בהם תחבנו ראשינו בין הכרים - מסתדר גם על צד הישנים-סגול, ביטוי המכיר בכוח הסקרנות הקולקטיבית, בלשון עמך: "דחפנו ראשנו במקום לא-לנו... והסתבכנו, או: דחף את האף".
יכולנו לישון כל היום - פשוטו ?
חלמתי. - התרה. תוצאה.
בגדול, שיר קצרצר וטעון, זיהיתי בו חרטה על העבר, קבלה לעתיד, נהנתי מנתוחו ונסיון ההבנה.
המשך בדרך זו [הקצרה?], שי.
פאתוס.