כשהיינו קטנות, היה לנו בבית חדר תרופות. בעצם, זאת הייתה מרפסת קטנה שצמודה לחדר ההורים והוסבה למיני בית-מרקחת. מלבד ערכה של עזרה ראשונה (שתפסה מדף שלם) נחו להם זה בצד זה כדורים נגד שיעול, הצטננות, שפעת עם ובלי חום, אנטיביוטיקה, כדורים נגד אולקוס ובעיות קיבה וכדורים למניעת תופעות לוואי של כדורים אחרים. טיפות אוזניים , עניים ואף. משחות נגד יובש, ראומטיזם וכאבי פרקים. כדורי מציצה בכל הטעמים. ויטמינים וכדורים טבעיים להרגעה (קלמנרבין נשמע כמו שם מרגיע, לא?), אקמול בסירופ ותה לבעיות עצירות. גם כמה מזרקי אינסולין, ומזרקי אטרופין שנשארו מימי מלחמת המפרץ, כי "אף פעם אי אפשר לדעת מתי נזדקק להם"… בכל בוקר התחיל הטקס הקבוע. אמא שמה את התרופות היומיות בקופסת פילים שחורה: שלושה כדורים כתומים (בוקר, צהרים וערב), אחד לבן גדול (בצהרים אחרי האוכל), שתי קפסולות בירוק-חום (בוקר וערב על קיבה ריקה) וחצי כדור צהוב (שזה כדור חירום אם יש "מצב של לחץ דם גבוה"). בכל פעם שאני או קרן עשינו איזו שטות היא הייתה אומרת: "נו אתם מרוצים? עכשיו עשיתם לי מצב של לחץ דם גבוה. אתם מורידים לי 20 מהחיים עם השטויות שלכם." ורצה מהר לתיק ומוציאה את כור החירום ובולעת אותו בתאטרליות. אבא היה אומר לה, ששום דבר לא יוריד לה 20 שנה מהחיים והיא עוד תקבור את כולנו וזה בכלל הכדורים שעושים אותה חולה, והיא הייתה עונה לו שלא יתערב בדברים שהוא לא מבין כי היא הייתה אחות עוד בהונגריה לפני שהיא הכירה אותו, והוא בכלל אנג'ניר אז שיתעסק במכשירים שלו ויעזוב אותה במנוחה. בחורף (כדי שחס-וחלילה לא יבואו לנו מיקרובים) היא הייתה מלבישה אותנו טוב-טוב לבית-ספר: שתי גופיות ארוכות, חולצת גולף, סוודר, מכנסי צמר, גרביונים עבים, חותלות, מגפיים, צעיף, כפפות, כובע צמר, ומעיל. אנחנו בקושי הצלחנו לזוז עם כל שכבות הבגדים ואבא היה צוחק ושואל "עברנו דירה לסיביר ואני לא ידעתי?" ואימא הייתה מלכסנת אליו מבט מאשים ואומרת "אם הם יקבלו איזה מיקרוב, אתה תישאר בבית לטפל בהם?". האמת שאנחנו כמעט ולא היינו חולות אף-פעם, אבל אימא אמרה שזה רק בגלל שהיא שומרת עלינו מהמיקרובים, אחרת היינו כמו הבנות של רוחמה שחוטפות אנגינה וברונכיט כל חורף. אימא הייתה פותחת במבצע "הכן ביתך לחורף" כבר בספטמבר, למרות שבחוץ לא עשה רושם שהחום של אוגוסט כבר עבר. "יותר טוב להכין מראש" היא הייתה אומרת. זאת הייתה התקופה האהובה עליה. היא הייתה עולה לבוידעם ומוציאה שמיכות פוך, שמיכות צמר, תנורי חימום (אחד לכל חדר ואחד לסלון), בגדי חורף, מעילי גשם ומעילים חמים, מטריות וכובעי צמר וכמובן, מחדשת את מלאי התרופות כי שלא ניתקע בלי איזו תרופה חיונית חלילה. כי לוודא שהתנורים לא התקלקלו היא הייתה שמה את כולם בסלון ומפעילה אותם ביחד וכשאבא היה חוזר מהעבודה הוא היה צועק "ביילה, חם פה כמו גיהינום, מה את עושה?" והיא הייתה עונה לו שכשיגיע החורף והתנורים יחממו אותו הוא יגיד לה תודה, אז הוא היה אומר לה שבקצב הזה הוא לא יחיה עד שיבוא החורף, כי היא תהרוג אותו לפני כן ועוד לפני שהוא סיים את המשפט היא רצה לתיק ולוקחת את כדור החירום וממלמלת לעברו "מצב של לחץ דם אתה עושה לי…" ועל זה אף-פעם לא היה לו על מה לענות. בשבוע שעבר באנו לאזכרה שלו. הגענו קצת באיחור כי אספתי את קרן באוטו והגשם הצליף בלי הפסקה. הגענו מתנשפות, וראינו שכבר הגיע המניין שדוד טיבור ודודה אירן ארגנו עם החברים מהקבוצה של עולי הונגריה, ואימא עברה בין התנורים בסלון כדי לבדוק שהם אכן עובדים כדי שאף אד לא יתקרר חלילה. אחר-כך היו הספדים, וכל החברים אמרו איזה איש נחמד וחייכן הוא היה, וספרו כל מיני סיפורים עליו שבכלל לא ידענו, איך שהוא היה עושה להם שמח כשהם עוד היו במחנות עבודה, ופעם כשטיבור היה חולה, הוא הצליח להתגנב למרפאה מתחת לאף של השומרים, והביא לו שמיכה ומים חמים… וככה כל אחד סיפר משהו בתורו וכולם צחקו אפילו שהזה לא היה נעים לצחוק באזכרה, ואני חשבתי שדווקא מתאים לו לאבא, שבאזכרה שלו יצחקו במקום לבכות, וזה בטח עושה לו שמח איפה שהוא נמצא. ובכל הזמן הזה אימא הקשיבה בשתיקה, ורק נאנחה מידי פעם ואני ידעתי שהיא מתגעגעת אליו. אחרי שכולם הלכו, שאלנו אם היא רוצה שנישאר איתה, אבל היא אמרה שהיא כבר התרגלה להיות לבד, ולמרות שידענו שזה לא נכון ונסינו להתעקש, היא הייתה עקשנית יותר וכשהיא מחליטה, אין אפשרות לערער. חיבקנו ונישקנו אותה כל אחת בתורה, ואמרנו שוב ושוב שאם היא צריכה משהו , שתתקשר בכל שעה. שמנו מעילים ואימא ליוותה אותנו לדלת תוך שהיא רוכסת בלי משים את כפתורי המעילים שלנו וקרן שאלה: "אימא, את בטוחה שתהיי בסדר?" אבל היא רק נאנחה ואמרה: " אם הוא רק היה מקשיב לי, שום מקרוב לא היה בא אליו".