אם אבא או אימא שלך מתו, אתה צריך להישאר בפנים. אם הם עוד לא, אתה יכול לצאת החוצה: לשחק. זה יצא היכן שהוא באמצע תפילת שחרית של יום כיפור. התפילה עצמה נקראת "יזכור", צריכים להישאר בבית-כנסת ולהתפלל אותה, כל אלה שמשהו מההורים שלהם יצאו לדרכם לעולם טוב יותר. אצלי הם עוד לא יצאו, אז יכולתי לצאת לשחק. בפנים כולם מתנועעים: קדימה ואחורה, מכוסים טליתות לבנות, והחזן מרעים בקולו מפעם לפעם את סיום הפסוקים ומסלסל בנדיבות הראויה ליום חתימת הדין עם תיבלון קל של ייסורים בקולו, הלא יום הכיפורים היום. כל הילדים פורצים החוצה איך ש"יזכור" מגיע, לשחק בחוץ. קרית-טבעון, הבית-כנסת הגדול של המקום, הרבה דשא מסביב, שבילים יפים מסותתי אבן, שיחים מטפסים, מקומות מסתור. אני התבודדתי, אני והמטוס שלי. ראיתם פעם ילד בן 4 או 5 בערך, מחזיק ביד קטנה איזה גזיר עץ, ברזל, פלסטיק, או אפילו נייר, לא משנה מה, משהוא, מזיז אותו באוויר עם היד ועושה קולות של נשיפה, מוציא אויר, כאילו מטיס, עושה קולות של טיסה ברקיע, בשבילו זה באמת. אני והמטוס שלי, חצינו כבר את כל השמיים והאוויר ועברנו לתמרונים מסובכים יותר, כאשר ילד אחד גדול נורא, בטח כיתה ד' לפחות, החליט לעשות קסמים. תשומת הלב של כל הילדים הייתה כעת אליו. הוא היה הילד הכי גדול וחזק בשכונה. וכעת הוא קוטף מאיזה שיח גדול עם הרבה עלים ירוקים עם צורות מחודדות, שיש עליו בלוטים חומים גדולים עם צבעים אחרים, נדמה לי שחום מתערבב בהם עם קצת לבן, ועושה בהם קסמים להרשים את כולם. התמרונים שלי נשכחו מליבי, יצאתי מאחורי השיחים שבהם התחבאתי, וצפיתי בו כמו כולם: בפה פעור. "הנה תראו קסם" הוא אמר, לוקח את את הבלוט ברושם רב בידו: מראה לכולם: אופסס ! מכניס לפה: ובולע ! אופפפ נעלם ! ועוד פעם לוקח בלוט גדול יותר, עושה כאילו הכניס לפה: אופפ ! ונעלם איננו !!! ואני מייד, לא חושב הרבה, לא חושב בכלל, רוצה להראות שאני גם. שיסתכלו עלי, הנה גם אני יכול ! קטפתי בלוט אחד גדול הנסתי לפה --- ובלעתי ! הנה קסם ! אתם רואים ? גם אני יכול. לקחתי עוד אחד, שניים שלוש ו... אופפפ ! בלעתי !! קסם !! הסתכלתי סביבי בהבעת ניצחון , כי כעת כולם מסתכלים עלי. רק עלי. והילד הגדול, לפחות כיתה ד', הסתכל בי המום לגמרי: "איפה הם" הוא שואל בתמיהה "איפה הם" ? "מה זאתאומרת איפה הם ? בלעתי אותם זה קסם, כמו שאתה !" הבטתי בו והוא בי "נו איפה הם" הוא הציק לי בחיוך זדוני, "איפה אתה מחביא אותם, ת'ה לא באמת בלעת אותם". הסתכלתי עליו כעת, נעלב עד מעמקי נשמתי, וגם קצת בזוית של העין על כל הילדים שסביבנו, נדמה לי שהרגשתי קצת סחרחורת, בטח מכובד המעמד "מז'תומרת ? בלעתי, אמיתי אין ! תראה בעצמך !". אני פושט ידיי לצדדים, והוא לא מאמין לי, מתחיל למשש בשרוולים של חולצת השבת הלבנה, ובכיסים של מכנסי הגברדין הכחולות שהיו על הגוף-רבע-עוף-רזה וחיוור שהייתי. "אתה החבאת אותם ! לא מאמינים לך 1" ואני, הדמעות מתחילות לצוץ מעצמן, והוא פתאום מראה לי:" סתם עבדתי עליכם, מה קרה לך ? חשבת על אמת ?" ואני בהלם מוחלט רואה אותו מוציא משרווליו הארוכים את כל הבלוטים. "זה זריזות ידיים, לא על באמת" הוא מסנן, ומתחיל לצחוק, והילדים אחריו, ודמעות מתחילות לזלוג לי בלי שליטה, מכעס, מעלבון, לא מבין עדיין את מהות השקר, מסמיק, פניי נהיות אדומות, ופתאום חם לי נורא. "אבל אני באמת בלעתי !!!!" ואז זה התחיל: הדם בכל גופי התחיל לגעוש, כמעט מרעיש בורידים, פיק ברכיים, הרגליים רועדות, משהו לא טוב מתחיל לקרות, ולא ידעתי עדיין מה. נהיה לי נורא חם. התחלתי להזיע, ואז חזר הגמגום: אני......... אני..... ני.....ני.... אני בליתי !!!! הראש שלי , התחיל לשרוף מאחורי העורף, הלחיים בערו, הפנים נשטפו בדמעות צורבות, הילדים מסביב לא מפסיקים לצחוק, ומה שהיה טמון בקיבתי עשה את שלו במהירות מסחררת: זזתי אחורה, והראיה התחילה להיטשטש כמו לראות את העולם מבעד למרחץ אדים, ראיתי עוד פרצופים שמתחילים להסתובב סביבי, חצי צוחקים, וחצי מבוהלים, ניסיתי להסתובב וזה היה מוזר: הצבעים שמהם מורכב העולם, הילדים, והנוף החלו להימרח, כל תנועה , והצבעים יוצאים החוצה ונמרחים כמו בסרט ל.ס.ד איטי והזוי, עם זמזומים מטורפים בתוך ראשי, הכל חג כעת בצבעי מונכרום מרוחים מבפנים ומבחוץ, העולם החל לחוג סביבי, לאט, ולאחר מכן במהירות גוברת והולכת, כמו קרוסלה של נרקומן שחטף פיצוץ פנימי רע אחד יותר מידי. התחושות בגוף החלו לאזול, להתרוקן מהאיברים. מכת חושך. אפילה. )חבטה(. פקחתי עיניים, , המון פרצופים מודאגים בעיגול מסביבי, מסתכלים עלי מלמעלה. "אתה בסדר ? תרימו אותו, הוא התעלף, תביאו מים ! שמשהו יביא מים, ילד ? אתה שומע אותי ? איפה ההורים שלך ? איפה ההורים שלך ילד, אבא שלך מתפלל פה ? של מי הילד הזה ?" הצלחתי לנאוק כמה הברות: "א..א....א.. אב... אברם.. וו.. וול וולף". "מה קרה ? מה עשית ?" "אני לא 'עשיתי כ....לום... אני....אני בליתי תה' בלוטים.. עשיתי קסם... "תקראו לאבא שלו" . הפכו אותי לצד השני, ניסו להרים אותי, פלטתי נוזלים צורבים, משהו דיבר על איזה צמח רעיל שגורם למוות מיידי אם לא עושים מהר שטיפת קיבה, הפרצופים החלו לרקד סביבי, וזה דווקא מאוד הצחיק, הכל התכווץ והתרחב, כמו ביקום של מראות עקומות, ורק המקדחה ששרפה בתוך בטני ופטישים מהגהנום שדפקו בכל הכוח את דפנות ראשי לא אפשרו לי לצחוק, כעת הגוף התחיל לבעור, כמו בתוך אינספור מחטים קטנות, מים קרים נשפכו עלי, וכמעט נחנקתי, התחלתי להשתעל להיחנק "תביאו את הרכב מהר לפה, הוא הולך למות" צעקו, וכעת הייתי מבוהל באמת, באותו הרגע כאילו תכולת ראשי הקטן, על כל מה שרחש בתוכה, כאילו עפה אחורנית בזמן, במכה אדירה של עופרת שחורה, היקום נזרק אחורנית. לתוך עלטה. חושך. )אני בחוץ(. "אתה שומע אותי ? אייל ???? הוא לא שומע, אתה שומע אותי ?? "כן.... אני שומע", "מה קרה שם, מה בלעת ??" , "אני בליתי.... ת'בלוטים... עשיתי קסם. בליתי אותם".. אימא במושב הקדמי ליד נהג המונית שטס כמו משוגע לכיוון רמב"ם בחיפה, ואני הולך רק מהסיבובים להקיא את חיי הקטנים. ניסיתי לענות לה, אך שום קול לא יוצא מפי. רק חרחורים שלא שייכים אלי בכלל. למה היא חוזרת על כל דבר הרבה פעמים, למה אני רואה אותה פעמיים ושלוש פעמים, משתברים לי אחד לתוך השני ? 20 וקצת שנה אחרי, סיפרה לי אימי שניסו להחזיק אותי ער בכל הכוח מהפחד שאשקע ולא אתעורר יותר, 20 וקצת שנה אחרי, יכולתי לקרוא בעניין רב, ואקדמי לחלוטין, מה הם השפעותיו הקטלניות של צמח הקיקיון.. כל הקריאות בשמי בתוך המונית לא הועילו דבר, נפלתי לתהום עילפון כבד. והנה כך התרחשו הדברים הבאים: הובהלתי בבהילות לחדר המיון, אף אחד לא ידע בדיוק מה התרחש, הדיאגנוזה הראשונה, דווקא הייתה נכונה אמרה: הרעלה. אובחנה הרעלה כללית שהתפשטה במהירות שיא בכל מחזור הדם, סחרחורות, לאחר מכן כמו לפי הספר, הזיות מטורפות, אנשים מוזרים מכוסים בבגדים לבנים שמשכו אותי לכל מיני כיוונים וניסו לתקוע לתוך גופי דברים חדים, חרדה מוחלטת ואחריה הפרנויות, והשלב הבא: החומר תקף את מערכת העצבים המרכזית, כמו בגלי הלם, מכות כאב אדירות שמפוצצות את כל תאי העצב בגופי, התחלתי להשתולל. מכאבים. מבהלה. מפרפר כמטורף בין חיים למוות, ופוצע את עצמי בניסיון לקרוע מעצמי את בשרי, תוך זעקות, סיפרו לי ש 4 אחים ואחיות, ועוד צוות שרץ לשם, אחז אותי בכל הכוח בכל חלקי גופי, הצמיד אותי לאלונקה בריצה מהירה, לטיפול נמרץ, דחפו לי משהו לפנים כנראה מסכת חמצן, אני קרעתי אותה מעלי, והתחלתי להסתבך בכל החוטים, מנסה לקרוע מעלי כל מה שיכולתי, לא מבין למה כל העולם מסתובב סביבי, מנסה לחנוק אותי, עם אורות כחולים, מדים ירוקים, וידיים שמנסות ללפות אותי למקום אחד. שאני לא אוכל לזוז ? כעת התחילה ההשתוללות האמיתית. התגובות היו מהירות: משהו חד חדר לזרועי, כנראה שהצלחתי לפתל את זרועותיי למרות הכל, וכך שברתי ל 2 רופאים עצבניים במיוחד, את המזרקים בזמן שניסו המסכנים לתקוע לי זריקות הרגעה, התחיל להישפך דם, שמעתי את אימא שלי צועקת: "מה אתם עושים ?" ואז, מתנה אחרונה, לפני העלטה הבאה, דקירות של מחטים בישבן. ושוב עלטה. השלב הבא אמור היה להיות דום לב, או אי-ספיקת לב, ולאחר מכן: מוות מיידי. אפעס הגוף הקטן סרב לגווע, תמרוני הטיסה הרי נקטעו באיבם, קסמים או לא קסמים, הגוף נלחם כמו משוגע, בזעם עיוור, מוחלט, מצפצף על כל אותם כוחות שאמורים להיות חזקים וגדולים ממנו, הרופאים מצידם עשו מה שרופאים יודעים לעשות וניקבו בעצבנות נחושה את גופי בזריקות הרגעה, ואחר כך הרדמה. בדיעבד מסתבר שזה לא עזר. רעל הקיקיון, חזיונות מחרידים, התקפי כאב שהכו בגוף הקטן כמו מכות חשמל, וכמויות חומר הרדמה והרגעה שהיו אמורות להפיל לתרדמת חורף ארוכה תאו במשקל 400 קילו נלחמו זה בזה, ורצונה של נשמתי לחמוק החוצה מכל זה על מנת להמשיך לחיות בתווך. הדוקטור הראשי שהיה גם אחראי על מחלקת ילדים ) קומה רביעית (, לא היה מוכן, לקחת עוד צ'אנסים, ולפי התיאור הכניסו אותי בעודי ישן שינת סמים כבדה, לתוך משהוא שדומה לאינקובטור גדול, מזכוכית עבה וחסינה, או אולי פלסטיק שקוף, מין מיכל דומה לזה ששמים בו אנשים שנמצאים במצב של תרדמת, או תחת מעקב, מזרימים לתוכו חמצן נקי, ואפשר לעקוב אחרי מה שקורה למי שנמצא שם, בעזרתה הקרירה והבוטחת של הטכנולוגיה המפוארת והמזמזמת אורות קטנים, וקווים שבורים ירוקים על מסך הקדמי וגרף , ועוד מכשירים שונים ומשונים, ואלקטרודות שהוצמדו לגופי, לוודא פעילות חשמלית תקינה של הלב. ומכיוון שאף אחד לא רצה לקחת יותר סיכונים אחרי המהומה החגיגית שבישלתי במיוחד ליום הכיפורים, לופפו רצועות מיוחדות סביב שני רגליי, וסביב כל זרוע, אפשר לומר אזיקים, רק מחומרים שלא מאפשרים לאדם לפצוע את עצמו. זה היה כדי שלא אוכל להזיק לעצמי. לפי עדות הרופא הראשי, שעבר תחקירים די ארוכים ומתישים לאחר מכן, הוא נשבע בכל היקר לו שמיכל החמצן המיוחד היה מאובטח לפי כל תקני הבטיחות, ונעול בסוגרים מבחוץ. אין שום אפשרות פיזית למי שבפנים לצאת משם ללא עזרה מבחוץ. ואני, נעול קשור רדום ומאובטח בתוך אינקובטור מזכוכית משוריינת עם חמצן נקי שמוזרם פנימה, וכמות נאה של אלקטרוניקה שמחוברת אלי מבחוץ. לאחר שיצאו כל הרופאים והאחיות ואמי המבועתת מהחדר, הובלה אחר כבוד להירגע קצת במשרדו של הדוקטור, ולאחר מכן לרשום את הרישומים המתבקשים והטפסים ההכרחיים והבירוקרטיה הבלתי נמנעת, ויום כיפור הוא, אך בכל זאת מקרה של חיים ומוות לפנינו, ולכן לא כוס קפה אחד אלא 5 או 6, לפחות היו בעצם הדברים היחידים שהפרידו בין אימא שלי באותו מצב לבין כמה דלפקי קבלה שכמעט הפכה, מרוב עצבים על פקידות-המסטיק-הנלעס-הנצחי, מי אמר ששלוות הנפש לא עוברת בתורשה ? כי זאת יש לדעת: משפחת וולף מוצאה מאירופה, הסבתה פולניה ייצוגית אמיתית, בלומה הרצוג, אתם עוד תשמעו עליה, עשתה חצי סיביר ברגל בקור של 60 מעלות מתחת לאפס כשהטרפה לפרטיזנים בבריחתה מהנאצים במלחמת העולם השניה, שם, הייתה פרק זמן ממושך, חלק מצוות של קרקס נודד, אתם יודעים, העסק הרגיל: ליצנים, פילים, שעומדים על רגל אחת או שניים, תלוי בעונה, מאלף אריות, ובלומה הרצוג: לוליינית טרפז. כן, הסבתא הפולנייה שלי הייתה לוליינית טרפז בקרקס נודד באירופה שלפני המלחמה. האם רק דם רותח זורם אי שם בזרמים תת-קרקעיים קדמונים, או שמא גם מסורת סמויה מעין, שאיננו יודעים אם מקורה בגוף או בנפש, ומהותה התגרות מתמדת בחוקי הטבע ? בסופו של עניין עזב אט אט הצוות את המקום. לייתר ביטחון נעלו גם את החדר שבו שכבתי לי, ישן שנת מורפיום כבדה. למטה, בקומת הקרקע רחשה פעילות ערה, בין אנשי המדיצינה התקבלה החלטה, שיש חשש לדלקת קרום המוח, אולי בגלל שאף אחד לא הצליח לקבל דיווח ברור על מה קרה שם באמת, קיצורו של עניין, כשיש חשש לדבר כזה, לוקחים מזרק גדול וארוך ומיוחד, ותוקעים אותו בחוליה האמצעית, המרכזית של עמוד השדרה, ושואבים ממנה קצת מנוזל עמוד השדרה, שמקורו בראש, וככה אפשר לדעת, אם כן או לא. הצוות עלה למעלה. הדלת של מחלקת הילדים בביה"ח רמב"ם נפתחה ברשרוש מפתחות, הסיטו את הוילון: והכל היה שם: המכשירים, מזמזמים להם בנחת ומחליפים קריצות של נורות אדומות וירוקות, וגם האינקובטור המשיך לעשות את שלו. הוא עדיין היה נעול מבחוץ. גם הרצועות שנעלו את ידיי ורגלי היו שם. אבל אני כבר לא הייתי שם. מיכל החמצן היה ריק. את ההיסטריה של מלכה וולף כבר אף-אחד לא היה יכול לעצור, סגן המנהל, בקושי הצליח לגרור אותם משם, לבוא להירגע אצלו בקומת המשרדים למטה, במשרד הפרטי שלו, גם ביה"ח שאמורה להיות לו אחריות על מה שקורה בתחומו, לא היה יכול להסביר איך הכל נשאר נעול, ואני לא הייתי שם. אני לא הייתי בשום מקום. אני פשוט נעלמתי. סרקו עשרות פעמים את כל החדר, הזעיקו תגבורות מכל המחלקות, הקימו צוותי חיפוש, העבירו הודעות חירום בכל מכשירי הקשר, עשרות צוותים מכל המחלקות בכל הקומפלקס הענק הפכו כל סנטימטר אפשרי. בכל החדרים, המסדרונות, התעלות, המעברים, המרתפים, המעבדות, השירותים, כל אופציה נבדקה, הכל נסרק. גם המשטרה הייתה מעורבת לבסוף. בכל זאת קומה רביעית, גם שטח החצר, הדונמים שמסביב. הבוסים הגדולים התחילו להרגיש לקראת הערב, אחרי שעות של חיפושים כיצד האדמה מתחילה לרעוד להם מתחת לרגליים. בסוף שיכנעו את אימא שלי לבוא למשרד להירגע, לנסות לחשוב בייחד מה קרה, ואיך זה בכלל יכול לקרות, סגן המנהל ליווה את אימי למשרדו האישי על מנת לחתום על עוד טופס, אולי טופס נעדרים ? משהו נגד הכאב ראש ? אקמול ? רוקל ? אולי אופטלגין, בואי אלי למשרד, המשרד קרוב, הנה פה, לא רחוק מהמסדרון של דלפק הקבלה. איפה שמתי את המפתחות ? הנה הם ! הסגן פתח את דלת משרדו, נכנס עם אימי למשרדו הצנוע, ארונות מסביב, משתהה רגע, שומע רחש קל ממקום לא מוגדר בחדר..... על אחד הארונות, שם שמורים מס' צעצועים למחלקת הילדים שבפיקוחו, ישב, שם למעלה ילד קטן, כחוש חיוור, אבל נחוש, עם חיוך חולמני על פניו, עם מטוס אמיתי מפלסטיק, בידו, עושה קולות של טיסה, שקוע בעצמו, מרוכז להפליא בתמרוני הטיסה הפרטית שלו... אחרית דבר ? לא, אף אחד עד היום לא מצא פתרון הגיוני לתעלומה. אף אחד לא הצליח לתת הסבר מתקבל על הדעת. המקרה אגב: התרחש באמת, הוא מקרה אמיתי, הוא המקרה שלי. מאז: מעולם לא התקבלתי ממש על הדעת. תודה לאל על כך .