פעם הפרסים שלטו בכל העולם. אחשוורוש כבש את כל העולם מידי הבבלים ומלך עליו. תקלטו את הראש, בנאדם עם יוזמה ובלי קשרים, נפטר מהשושלת הקודמת, מכניע את המעצמה השלטת ומחליף אותה. אחרי שלוש שנים הוא מקבל ביטחון ועושה מסיבות – לאצילים, לעם הפשוט. הסיפור נהיה עסיסי כשהמלך השיכור מזמין את אשתו לבוא בכתר מלכות, היא מסרבת, מגורשת. נצנוץ פמיניסטי ראשון בהיסטוריה. כשהמלך מתפכח מוצעת לו דרך להשיג אישה חדשה. "איש יהודי היה בשושן הבירה..." הסיפור העממי החביב נקטע פה. הפוקוס של הסיפור, שהיה עד עכשיו בבית המלוכה, נודד משם ונוחת באחד מבתי הממלכה. הבית הזה לא נראה שונה משאר הבתים, חוץ מזה שכולם יודעים עליו דבר אחד – יש איש יהודי בשושן הבירה. וזה ביתו. אנחנו עוד לא יודעים איך קוראים לו, אבל אנחנו קוראים שוב את המשפט הזה, שמנפץ את מהלכו הטבעי של הסיפור: "איש יהודי היה בשושן הבירה..." מה הוא עושה שם, בבירה, במרכז השלטוני של הממלכה? אתה אומר לעצמך, כמה צרות יכלו היהודים לחסוך מעצמם לו הנמיכו פרופיל. "ושמו מרדכי". אנחת הקלה. לפחות אין לו שם יהודי מדי. לא בולט בשטח. "בּוּם! בּוּם!" כמעט נפלה הדלת מנקישותיהם של השליחים. השעה 7:00 בבוקר, והיום עוד ארוך לפניהם. עד שקיעת החמה עליהם לפקוד שבעים בתים ולשלוף משם את כל הבתולות. אין להם זמן להתעכב על כל בית. אם הוא לא יפתח אחרי הנקישות הראשונות, הם ישרפו את הדלת. ליד השולחן יושב מרדכי עטור תפילין, באמצע קריאת שמע: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם..." הגעגועים לארץ ישראל חונקים אותו. הוא נזכר בבריונים הבבלים שעקרו אותו בגסות מביתו, איך הרעידו את הבית בבואם – – "בּוּם! בּוּם!" מרדכי מתנער ממקומו. זה כבר לא זיכרונות, זה פה מעבר לדלת. אך פה זה פרס, ואני פה בשושן, והמלוכה פה פלורליסטית, הוא ממלמל לעצמו, יש פה בוודאי טעות. אבל כמו שמרדכי יודע, גם כששליחים מגיעים בטעות, הם מוצאים לעצמם סיבה למה באו. מרדכי חולץ בזריזות את תפיליו וניגש אל הדלת. השליחים כבר פתחו את מכל הנפט, ויצקו ממנו בזהירות לכוס. צריך לקמץ ולא לאבד טיפה, אמרו, יש עוד בתים לפנינו. אך בטרם הספיקו לשפוך את תכולת הכוס על הדלת, היא נפתחה בחריקה ודמות שברירית ומקומטת נגלתה לפניהם. "אתה מרדכי?" שאלו, נבוכים. מי שלח אותם לפה למצוא בתולה, חשבו. מרדכי חייך אליהם. הם לא נראו מפחידים. "כן, זה אני. מה אפשר להציע לכם?" עמדו לסרב ולצאת, והנה נשמע קול מאחד החדרים: "אתמול אפיתי עוגת שוקולד, אני מתה שמישהו יטעם ממנה ויגיד לי איך היא יצאה". בעת שישב במשרדו ועלעל בעיתוני הבוקר, הופרע הֵגַי סריס המלך על-ידי שליח מתנשף שהתפרץ פנימה. "אתה לא יודע מה הבאנו לך", אמר השליח, כולו זוהר מפנטזיות על קידום לתפקיד נחמד יותר. "כל הבנות שהבאת לי עד עכשיו, להזכירך, נרקבות אצל שעשגז; אתה תשלם על זה אם טעית". היא נכנסה אליו, ראשה מורכן ושערה הגולש מכסה את פניה. "מיידעלע, אני צריך כמה דברים: שמך, שם אביך, לאום, כתובת למשלוח דואר, כתובת להודעות אם קורה לך משהו חס וחלילה, טלפון, אי-מייל, סוג דתיות, מעשנת / לא מעשנת..." "אסתר", הפטירה הנערה לעומתו. "זה הכול?" "כן", ענתה אסתר. "עכשיו תני לראות אותך", היו מילותיו האחרונות של הֵגַי לפני שהתעלף. "'תה לא נורמלי, מילא אף אחד לא יודע שאתה קרוב שלי אבל אני יודעת! מה ביקשתי ממך ללבוש, בגדי מלכות? אני לא יכולה לראות אותך ככה... אל תעשה לי ת'מבט הזה, דוד מרדכי... אני לא מאמינה לך, איך זה יכול להיות, אמרת לי שהכי גרוע כבר קרה, ואתה אף פעם לא טועה, נכון מרדכי?... טוב הבנתי, דוד מרדכי, אני לא אאכזב אותך, אני אספר לאחשוורוש, בעצם איך אני אספר לו? מרדכי, לא שוב המבט הזה, אל תדאג אני אחשוב על משהו, יהיה בסדר!" "טוב, את יודעת, לבטל מה שגזרתי גם אני לא יכול (גם כן מלך, אומרת אסתר בלבה), אבל את יכולה לכתוב שליהודים מותר להתגונן, והשלל שתקחו – שלכם." זה היה ניצחון חלק, מוחלט, מוחץ, אבל אף אחד לא הבין למה לא לקחו מהשלל. ואולי זה בגלל שהיהודים אינם באמת חלק מהאינטריגות של העמים, וכשאתה נלחם בעמלק אתה לא רוצה להישאר עם מזכרות ממנו. ואולי זה בעצם הפאנצ'ליין של הסיפור, שבעולם של שליט שיכור, מלכה עקשנית, נערה יפה, שר מגָלומן וכו' וכו', השילוב של יהודים בסיפור הוא שילוב מקרי, כי המקריות שולטת בנו כשאנו מתמכרים לה, אבל אם פתאום אנחנו מרימים את הראש מעל זה, אז ממש לא מתחשק להישאר עם משהו מעמלק. סתם כי אנחנו לא כאלה.