[ליצירה]
בס"ד
מהמם ומשתיק. החוט הדק העובר בין "מעין עולם הבא" ובין חורבן עשן ועפר כל כך עדין, מכיל בתוכו את תמצית חיינו, כאב ועונג, חורבן ופאר.
היטבת לבטא תמצית זו
תודה
[ליצירה]
רק אחרי קריאה שלישית התחברתי, אבל אם קראתי שלוש פעמים זה אומר שעניינת, ואחרי שלוש פעמים גם הבנתי שאני מחובר לשיר ואפילו אוהב את העוצמות שלו.....
[ליצירה]
ואאאווו.
כבר הרבה זמן לא קראתי כזה קטע מתוק וקסום גם יחד. ממש אהבתי את ריבוי הדימויים למרות שהקטע של אם בת היה היחיד שלא הסתדר לי. חוצמזה, ממש אהבתי וזה גם חמוד לקרוא מעין תאור מצב של סיטואציה שקוראת גם לך...
[ליצירה]
אוי, כל כך יפה! כיף כ"כ לקרוא.
הצלחת לצמצם חוויה כ"כ גדולה למילים, ועדיין מרגישים את אותה עוצמה.. עוצמה מוכרת.
ומה שיותר מדהים, שזה מראה לי עד כמה הגבול דק. בין טוב לרע. וגם עד כמה הוא גדול. תודה לך
כיפה
[ליצירה]
ראיתי פעם מאמר שבו נכתב שפרושה של המילה דמעה הוא חיטה - כמו שכתוב שערימת חיטים שתרומה שהתערבבה בה בחולין נקראת מדומעת.
(ועוד ראיות נוספות) ועל פי הפרוש הזה פרוש הפס' הוא דו משמעי ואף מחדד את סיפורך.
[ליצירה]
באמת??
נו, ודאי לא הבנתי, אני בכל אופן לא הייתי מחכה אלא מיישבת אותה בדעתי, בתוכיותי :)
מה פתאום לחכות, זה סתם מכניס לציפיה, ובסוף מה? (אפילו כרית אין לציפיה:) באסה, אז יאללה קומי עורי, תכף בא אורך...
והלילה הזה רווי כוכבים
משמיים אלייך קורצים
אהבה, כּנרת
[ליצירה]
באמת כואב
נשמע כאילו נאמר מפי זקן לאחר הפרישה.
אהבתי מאד
" אתה מבין אדוני, היתה לנו אהבה
שלא היתה תלויה בדבר
אבל כשנלחמים לעמוד על הרגליים
הגוף לא יכול, להחזיק את האהבה בלי לקרוס"
[ליצירה]
אהבתי את הרעיון, אם כי
נראה לי שזה לא מספיק "מתייפייף" כדי להיות שיר. נוטה יותר לכיון ה'מונולוג'.
מזכיר לי שתמיד כשיש קשיים , אפילו קטנים, יש ענין להזכיר לעצמנו שתכל'ס- בשביל זה אנחנו כאן...
מה קוראים אותו "אדם לעמל יולד", 'סיסמתי' ככל שישמע, ההתמודדות מול הקושי- היא, היא המטרה. (שמעתי מהרב טל , ואהבתי מאד)
אז איך היינו אומרות באולפנה?
"שנזכה"?
שנזכה...
נ.ב. אהבתי את ההקבלה של -אור גדול, חיוך קטן.
[ליצירה]
אאוץ'...
כואב...
המרחק בין האב שכל כך רוצה לגונן ולנחם את בתו, ויודע מול מבטה הקפוא שלעולם לא יוכל לצמצם אותו ולהחליף את מקומה של האם, הרעיה, הנעדרת.
חסרונה של האם כל כך מורגש ברגע הזה.
[ליצירה]
התחברתי מאד.
לא כל כך לחלק הראשון, בעיקר לחלק השני מ"עכשיו אני כבר גדולה". וממש אהבתי את "מעניין הקטע הזה, שככל שגדלים היכולת להביע רגש קטנה.זה כאילו ששטח הפנים של הלב הולך וקטן והרגש לא יכול לפעפע מקרבנו, רק בשקט , רק בחושך לובש צורה של פרח, של מילים או של דמעה"..
הרהרתי בזה הרבה ונתת לזה את המלים הנכונות. תודה.
[ליצירה]
ממש מזכיר לי שבגוש קטיף ת"ו
בשבוע שלפני החורבן,כשהצבא הביא מדבקות לאריזה שכתוב עליהן "שביר" לקחנו את המדבקות הללו לפני הפינוי והדבקנו על לבותינו באופן סימבולי. מה עוד שלפי הזכור לי המדבקות היו בצבע כתום, אז בכלל...
אהבתי. הוא נראה קצת כמו חיה רדופה, וזה צמרר אותי קצת, אבל אני מניחה שלכך התכוון המשורר...
[ליצירה]
אאוץ'...
כתוב כל כך יפה ונוגע! הצלחת לשדר ממש טוב את הבלבול של המשבר...המשפט בסוף היה ממש חזק, הכתיבה פשוט מרתקת! מאד מקוה שזה לא על בסיס סיפור אישי, ואם כן- אני איתך...