ר"ח אדר ב'

ד' אמר לשכון
בערפל
מסתיר פניו
ירח דק נכלם
נולד אלי בכי ומספד.
בחצרות בית ד'
בתוככי ירושלים
משתפכות אבני קודש
דמים בדפים נגעו.
נפשנו כארץ
עייפה מדמעות
תש כוחה מזעוק מרה
אל שער המלך
הפרוץ






בשבעה

בחצר החיצונה
הפעוטים משחקים
בכדור.
גם אנחנו לא מבינים
מה זה, ועל מה.
האוויר ספוג מילים.
ניצנים מציצים בהיסוס
על ענפים נרעדים
הרוח מנשבת את שחוקך השותק.
אני נמלטת פנימה מלחישת החשכה.

על המקרר
מגנט חייכני
מצמיד פתק עם מספר
בית חרושת למצבות.
הוראות למקרי חירום
לצד רשימת תודות
על בית ובריאות ואוכל ובגדים
וילדים.

אמך מתוודה על דמעות שבת אסורות
ודממה סביב
כי נפל הפור
ואין להשיב.






עם תום השלושים
נערנו ידינו מעפר
קמנו
איחינו סדקי קולנו
ומחינו דמעות אחרונות -
גזירה היא.
הִסָגר בהיכל שכחה
חתום בשיש.
הדי זעקתך ישמרו בקיר
תחת שכבת סיד חדשה
מדרגות נקיות
ישאו לבדן את זכרון
גופך הרץ וקורס ומדמם ודומם
כשאנחנו נדלג במורדן.
הנה, כבר -
אפשר לחייך
בלי לראות את החיוך שלך
המרצד גם הוא בפינות הבית.
במשוש חתן וכלה
מרקדים עצמנו לדעת,
ורק בחריצי האבן
כתמי דם מסרבים להרפות.