והנה ככלב בולדוג השב אל קיאו או כבעל חשבון עובר ושב שחוזר לבנק בכדי לקבל חריגה בחשבון והרחבת מסגרת או כתימני הבא אל אימו כי התגעגע לסחוג ולקובנה, או לפולני השב אל בית אמו למען יטיב ליבו בגפילטע או בקוגל, שוב חוזרים אנו אל ספרייתו של ההוא גברא מר קוקושינסקי עדי, הרווק שאינו הולל אלא פשוט נתקע במעלית הזמן ולא הרגיש שהוא חולף וכך הגיע לגיל שלושים ושמונה כשהוא לוטש עינו במשוגעי ספרייתו, ספרית כתבי העת בנווה חמודותיים, סמוך לסטודיו הריקוד שבו מחוללות בנות חווה משל היו ונוס או אפרודיטה במיתולוגיה היוונית או סעידה ורומיה במיתולוגיה התימנית. ומהי המיתולוגיה התימנית? זה משהו שלא נודע לא מניה ולא מקצתה לעיני אוזניים אשכנזיות או ספרדיות, אלא רק לפני שנים לא רבות כשליד המסעדה של סעדיה חבשוש בראש העין נמצא קונטרס של האיליאדה והאודיסיאה של חכמי תימן ובו מיטב אגדות על גברת סעידה מרחום שהייתה מכינה סחוג בעודה טוחנת כוזברה ופלפל חריף על אבן ריחיים עד שבאו בניה והביאו לה מיקסר וגירש את האבן ובלילה באה האבן ושברה אל ראשו של המיקסר וחישמלה וקיצרה או יותר נכון קיסרה אותו לכל הרוחות והשדים. ובכל אופן נניח לגברת מרחום ונרחם עליה ונעבור לעדי השרוי בספריה. והנה יום אחד נדמה היה לו שהוא שומע קול שבא מכיוון לא ידוע כגון "הו הו הו הו". בתחילה חשב עדי כי הוא משתגע אף הוא ובקרוב יאשפזוהו רחמנא ליצלן ב"איתנים" או שמא יתחיל לדבר אל עצמו כמו קנגולץ לא עלינו וגם יתחיל לקפץ כמותו. שהרי לפניו כיהנה הספרנית עדינה המסכנה שנשתעה עליה דעתה והחלה להזות בהקיץ ולדבר אל רוחות שלדעתה שכנו במקום עוד ימי גומר בת דבלתיים. וכך היה, במיוחד לפני שסגר הספריה לפנות ערב: "הו הו הו הו" בכמה גלים נשמע הקול. והנה קירב עדי את אזנו אל ערוץ הרכילות, משמע צינור האיוורור שחיבר בין חדר ההלבשה של הסטודיו לבין האולם שלו. והנה שמע שיחת נשים וגם שמע את השם "עדי" –השם שלו. מפי קול חביב. הוא היטה את אזניו ושמע: "כן... יש שם ספרן נחמד, קוראים לו עדי, אני חושבת..." "הוא עתיק לגמרי. מאובן כמו אבן!" נשמע קול אחר "אם רק היה אומר, זורק מילה, הייתי מוכנה לכוס קפה איתו.." נשמע הקול החביב "ליבנת, את  בת עשרים ואחת ומי יודע בן כמה הוא?" "אדווה ,אפשר לחשוב... הוא נראה צעיר" עדי שמח אל ליבו שמחה גדולה כמו שמחת תורה, אך בניגוד לשמחת תורה בה רוקדים בבית הכנסת, רצה עדי לרקוד איתה באולם. והנה למחרת חיכה בין שני האולמות. ושאל לשמה של ליבנת החבלה או ליבנת הספיר הזו, שהתעניינה בו ואותה שמע אמש בערוץ הרכילות. אנשים הצביעו לכיוונה. זו הייתה נערה ילדה, שבתיאוריה יכולה להיות הבת שלו. שיערה הארוך האסוף בגומיה נע לקראתו (וזה קטע רציני עכשיו אז תמחקו את הדחקות והצחקוקים) הוא הביט בה כמו שהזאב מביט בכיפה אדומה, פנה אליה ואמר: "אתם מוזמנים אליי לספריה. הקפה על חשבוני!" היא הביטה בו ואמרה: "בשמחה" וכה דיברו דקה דקותיים. והיא עשתה על עדי רושם נחמד ומעלה בסולם אפרודיטה או סולם סעידה (במיתולוגיה התימנית) בתמימות מעושה שאל אותה לשמה והיא אמרה: "לבנת מרחום!" "מר חום?" ציחקק ופירק את המילה לגורמים ועשאה לאדם אחר (כגון מר שחור או מר לבן) "כן מרחום. אמא שלי היא סעידה מראש העין. אומנית בחוג לסחוג. היא הופיעה במיתולוגיה התימנית!" ציינה. "את מצחצת את השיניים עם סחוג?" שאל בצחוק "הנה בטח!" נשפה עליו.עדי היה ב"היכון" להתעלף מחמת הריח ספוג השום, אבל לא היה בזה ריח. עדי התאפק שלא לפרוץ בצחוק מכל ה"חוכמעס" הללו, ובכל זאת הזמינה. היא נשבעה לבוא לקראת סיום והיא באה. אמנם הוא לא שמע את קולה בערוץ הרכילות. אך היא באה. מיוזעת מן המאמץ שבריקוד. לפתע שמע עדי שוב את הקול המוזר: "הו הו הו הו" "שמעת את זה?" שאל "בוודאי!" השיבה "ומה את חושבת שזה?" "זה נשמע מכיוון התקרה האקוסטית!" אמרה. היא לקחה סולם שניצב בסמוך לדלפק, טיפסה עליו ופתחה פתח אחד: "לא תאמין!" קראה בהתלהבות לא מעושה "מה?" אמר עדי "זה קן של כוס חרבות!" לאחר חצי שעה היו בידיהם מספר גוזלים צווחים ודורשים אוכל מהיר, של מן ציפור מופלאה זו אשר בחרה לקנן לא אחרת מאשר הספריה של עדי קוקושינסקי!" והנה מסרו הגוזלים המצייצים  לצער בעלי חיים ואת האם לא מצאו כי אולי נעדרה או נשבתה ביד זדון. והנה זכה עדי לאהבה בשם לבנת ועוד דמות אגדית נוספה למיתולוגיה התימנית. ועדי שהיה יכול להיות אביה נעשה אב למישהו אחר ונתחתן עמה לאחר חודשיים (בגלל שבטעות נכנסה להריון והייתה לה פאדיחה מול זקני שבטה וכן אמה סעידה מרחום) ועובדי הספריה האחרים היו בחתונה וויתרו לו על טופס לקבלת צ`ק מתנה והוא קיבל מן העיריה צ`ק על סך 99.99 שקלים כשאגורה אחת הולכת למס מתנות, והטיפוסים של הספריה שיגרו אליו לחתונה מתנה: בגדים משומשים שהעז מצא בזבל של שכונת מחלול (ושעדי זרק מיד לפח) וכך נוסף הקוקושינסקי הזה למיתולוגיה התימנית כפי שנאמר: "המיתולוגיה היוונית והתימנית באהבה הם חוד חנית!" או "אם תאכל סחוג – האהבה לא תפוג!"