עליה
פסולת שחורה סודקת את הרחובות
ושקט ירושלמי,
כתמיד
נשום רוחות בית והמהום משאיות.
מי יתנני כנצח
את הלילה הבהיר הזה
על שלוותו הדקיקה, המשתקפת
בבוהק נרגילה ישנונית –
על היללות הפעוטות
הבוכיות
שכמעט נתעלמו-נתאלמו
בבליל הקולות הגרוניים מעל
מכסה הביוב הסגור.
ופתאום כולנו דברנו חתולית.
נסך
ערבית נשבה בי
מול הירח הפגום, המתפלל
מעל גגות הרובע – לא לי
היופי הזה.
גלינו ללילה ממקום קדושה
למקום גיר ואדם
ותמיהה נכלמת:
איך לבכות ככה
ולצחוק ככה
ולשתוק ככה
בשלווה עמוקה כזאת.
הלילות האלה מולידים
כמיהה איומה כמעט
יתומה מנפש,
כמיהה של עשבים שוטים,
מזרקות אור על הקירות
וסיגריה אלמונית
נושמת עצמה לדעת.
בעיניים עצומות יכולתי להחזיר
את כל הרעשים למקומם.
זימון
התמוז גווע היום
וירחו הלוהב נאסף זה כבר
אל העננים הנמוכים.
עוד מעט יחברו כל הסיפורים
אל השדות הנחרכים בשמש קיץ עייפה - -
אך אנשים אחרים אנחנו
את השמים נדע רק
במלמול אגבי ורפה.
קל יותר להאמין באלים המתים
בהדר זעמם, בכאב אהבותיהם;
לא לנו היופי הנשגב, הברור
לא לנו כי לשמך
הכמו-מובס כמו-דהוי כמו-
כלה בנו עד דממה.
תחת טיח ירושלמי מתקלף
[ברחוב אחד עמוק]
חלמנו את ציון לפניך,
היינו כשבים.
תגובות