אולי הגג מלא באנשים, ואולי הוא ריק מלבד משפחה קטנה עם סבתא שמנה וכמה ילדים מתרוצצים. אולי. הכל יכול להיות. אולי כל הבניין קרס והגג מרחף באוויר. אולי יום הדין הגיע, והשמים נהפכו אדומים. כל מיני דברים יכולים לקרות ברגע הזה. אבל אני פשוט לא שמה לב אליהם. אני לא יכולה לשים לב אליהם, וגם לא רוצה. אין לי סיבה.

מאחורינו יש משולש גדול כזה של מראה, וגם מלפנינו יש כזה. אבל הם לא רלוונטיים. לא לעכשיו ולא בכלל.

הזווית שבה אנחנו יושבות היא קצת מוזרה, אבל העיקר הכוונה. והיא מחייכת. ואני צוחקת. שום דבר לא מצחיק אותי, אבל זה צחוק של אושר. הרוח מעיפה את השיער שלה קדימה, והחיוך שלה טובע בתוך שיער ארוך ושחור. נופל למערבולת של קווים חדים. ואני נופלת בעקבותיו.

אמרתי משהו. אין לי מושג מה זה היה. גם המילים שלי טבעו במערבולת המשתוללת.

"חיבוק זה נחמד" היא צוחקת לעברי.

"כן," אני מסכימה, "חיבוק זה תמיד נחמד."

באותו רגע, יחד עם הרוח, יחד עם האנשים שמסביב, יחד עם המשולשים שדרכם אפשר ליפול לקניון למטה ולשבור את כל העצמות, יחד עם הטפטוף הקל שמתחיל לרדת, והלחות של תל-אביב, והספסל העגול שמשאיר אותנו בזווית עקומה, באותו רגע כל אחת מאיתנו מושיטה ידיים קדימה ונשענת.

כל הגוף שלי עקום, השיש מקפיא לי את הרגליים, והשיער שלה עף לי על הפרצוף.

במצב אחר זה היה מפריע לי. אבל זה לא.

ואני מרגישה את הג'אקט שלה, שעשוי ממשהו סינטטי ששכחתי את שמו, ואת הטבעת הקטנטנה והקרה על הזרת שלה, ואת השיער שלה שמתנפנף, מחביא את שתינו בתוכו.

הכי חזק אני מרגישה אותה, את החיבוק שלה, את הרוך שלה. את הפנים שלה הצמודות לשלי ואת זרועותיה הכרוכות סביבי.

והיא צוחקת. צוחקת בקול רם, ואני לא יודעת למה, אבל צוחקת איתה.

ומסביבנו, הגג מתהפך, מטוס פוגע במגדל, המשולשים מתנפצים לרסיסים, כל האנשים צונחים מתים עם הרגליים למעלה.

אולי זה מה שקרה, אולי לא. רק אנחנו נמצאות שם. אנחנו והשיש הקר והעגול. גם הצמחים היבשים באדמה שמאחוריו נעלמו, והם כבר לא שורטים את לחייה. אני לוחצת את ידי על גבה, והיא צוחקת בקול רם יותר.

והרוח מכה חזק בפני, ורק היא שומרת עליי מפניה.

והעולם מפסיק להסתובב על צירו, ומתחיל להסתובב מסביב לספסל השיש העגול, מתהפך ומשתגע, ורק אנחנו עדיין שם, על הגג, לא מפסיקות לחבק.