מהלך על המזח מביט בשקיעה,

מושיט את ידי, ונוגע ברסיסי הלילה הקַרֶב.

מלטף את החוף הדומם מאדם,

מתבונן בצבעי האדום הזועק.

כדם מלאכים שותתים מכאב,

כנהר מגועש, שקִצפו מתגאה.

על ראשי המלח, הנוגה באוויר,

המנסה לפרוץ את מחשבותיי בכח.

מביט בשחפים היושבים על השמש,

בזמן דעיכתה מעולם החיים.

שירת כיסופים מרנן לי בשקט,

ליבי הפעוט שכמה לאהבה.

אהבת ילדים של גנים אז, בערב,

אהבת נעורים בין הבית לחוף.

אהבת מתבגרים, שדוקרת בלב,

אהבה אמיתית שצובטת בלי סוף.

אין מנוס מן הדרך בה צועד כך אני,

את פסיעותיי אחור לא אוכל להחזיר.

ידיי מאסו מכח ההרג,

שטבעה בו נפשי, הפצועה מיגון.

אם אוכל לפלל לך, מלכת הימים,

אם הייתי מסוגל רק לשבות את ליבך,

לו הייתי מצליח את עינייך להסב,

את השביל האדום אז הייתי מוחק.

מטשטש עקבותיי שלא יעקבו,

מגרש את קרוביי, העוזרים במכאוביי.

לכן נצרכתי לך, נערת הצללים,

שתקחיני אליך, ולא תתני לעזוב...