אני זוכר איך כשהייתי קטן הייתי אוסף אבנים בחצר של הבניין שלנו. לא היה לי אכפת איזו צורה יש לאבן כל עוד היה לה צבע יפה. אני הייתי רץ שם, בגינה, איפה שעכשיו נראה לי כל כך קטן, ומחפש את האבנים מתחת לשיחים ובין העשבים.

בעצם, זה הזיכרון היחיד שלי מהתקופה שלפני הימים המוזרים. כי הימים המוזרים התחילו כשהייתי בערך בן שש, והם אף פעם לא הפסיקו.

בעצם, אני זוכר גם את הדקה לפני שהימים המוזרים התחילו. אני זוכר שעמדתי ליד הדלת של הבניין וניסיתי לעשות קולות של חתול, כדי שהחתול עם הפסים והעין הסגורה יבוא אליי. אמא שלי אמרה לי לא ללטף אותו, כי חתול שנותן שילטפו אותו הוא בטח חולה, אבל אני בכל זאת רציתי ללטף אותו, כי אף חתול אחר לא הסכים להתקרב אליי. אני עמדתי שם, ופתאום באמצע שעשיתי מיאו החתול קם, והתקרב אליי. והוא כבר לא צלע, הוא הלך מהר, כמו שחתולים הולכים כשהם לא חולים. ואני חשבתי שאולי אם הוא לא צולע אולי הוא כבר לא חולה ומותר לי ללטף אותו. אבל ככל שהוא התקרב הוא התחדד לי בעיניים, ולרגע ראיתי שיש לו עוד רגל, מאחורי שתי הרגליים האחוריות. מצמצתי לשניה אחת, והוא נעלם יחד עם הרגל החמישית שלו, וראיתי אותו יושב על הגדר, בדיוק איפה שהוא היה קודם.

הייתי קטן, אז נבהלתי. התחלתי לבכות ורצתי הביתה. קפצתי על אמא שלי וצרחתי ואמרתי לה שלחתול החולה יש חמש רגליים והוא נעלם, ואמא שלי ליטפה לי את הראש ואמרה משהו, אבל יצא לי מין נהמה כזאת שנשמעה כמו משהו שמעוותים במחשב. מיד הרמתי את הראש והסתכלתי עליה. היא שמעה את זה, והסתכלה בדאגה בסבתא שלי, שישבה בכורסה לידה וראתה טלוויזיה. המבט שלה אמר: "מה זה צריך להיות?" כאילו שכל זה היה באשמתה של סבתא. אבל סבתא שלי רק משכה בכתפיים ואמרה: "אמרתי לך." ולי היא אמרה: "אל תבכה חמוד. אלה ימים מוזרים."

בלילה אחר כך היו לי סיוטים, אבל פחדתי להכנס למיטה של אמא כי בחלום שלי היא הפכה למשהו אחר, ונורא פחדתי שהמשהו הזה יהיה במיטה שלה. אני חושב שזה באמת מה שהיה קורה אם הייתי מחפש אותה שם. נשארתי במיטה שלי כל הלילה, ולא יכולתי לישון. ברגע שעצמתי את העיניים הופיעו מולי המון דמויות מפחידות ויצורים מוזרים, וידעתי שאם אני אירדם אני אחלום עליהם. בסופו של דבר נרדמתי בלי לשים לב ובכלל לא זכרתי את מה שחלמתי אז.

מאז אני כבר לא יכול לדעת מה אני עומד לראות או לשמוע. אני כבר לא בטוח איך לספור את הזמן ואני לא בטוח איך נראים פנים של בן אדם. מפני שהימים המוזרים אף פעם לא נפסקו. כל יום הייתי רואה חתולים ענקיים, דבורים שיש להן פנים של אנשים, ילדים שהפה שלהם לא מחובר לראש שלהם. כבר לא היה אכפת לי מה אני לובש, מפני שכל חולצה יכלה לשנות את הצבע שלה לפחות חמש פעמים במשך היום. לא היה אכפת לי איך אני נראה, מפני שכבר לא ידעתי איך אני נראה. כל בוקר הייתי מסתכל במראה, מדי פעם רואה את עצמי ומדי פעם לא, וכל בוקר הייתי בוחן את תווי הפנים שלי שהשתנו במשך הלילה. אף פרצוף לא היה הפרצוף שלי, אבל לא הייתה לי ברירה אלא להשתמש בו. לפעמים אנשים אחרים היו משתמשים בפרצוף שלי. זה היה כואב קצת, בחיבור של הלסת, אבל לא היו להם פנים משלהם אז נתתי להם.

באיזשהו שלב בחיי, התרגלתי לזה. הבנתי שזה מה שיש ושכל מה שאני יכול לעשות זה להמשיך לחיות. הבנתי שאסור לי לחכות לחיים, מפני שאז בזבזתי את כל השנים שהיו לי.

אמא שלי ניסתה להגיד שהכל אני מדמיין, אבל ראיתי על הפנים שלה שהיא רואה בדיוק מה שאני רואה. ראיתי גם שהיא חושבת שזה באשמת סבתא שלי. היא תמיד חשבה שאם סבתא לא הייתה מדברת על זה כל כך הרבה זה לא היה קורה.

אבל סבתא כל הזמן אמרה לנו שזה היה רק עניין של זמן עד שזה יחזור אליה. היא אמרה שבכפר שלה באוקראינה היו ימים מוזרים במשך עשרים וחמש שנה, ובגלל זה היא עלתה לארץ. היא אמרה שעד היום ההוא שבו הם התחילו מחדש, היא הייתה הולכת לישון בפחד כל יום, מחשש שבדיוק בלילה הזה כל החלומות הכי איומים שלה יקומו לתחייה.

שנים לקח לי להבין שהחלומות הכי איומים של סבתא לא היו חלומות מפחידים על מפלצות וחיות, אלא כל החלומות. כל רגע אחד שבו נשבר ההיגיון לאלפי רסיסים ומתחלף בזרם מטורף של התרחשויות שאין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לעצור אותן.

חלומות היו הדבר שהכי הפחיד אותה, ובכל זאת הייתה מחבקת אותי כשפחדתי, ואומרת: "ימים מוזרים, ימים מוזרים."