לא רציתי שיקרה משהו רע.

רק ניסיתי לשחק איתם.

לא ידעתי שזה מה שיקרה.

לא רציתי שיקרה משהו רע.

.

אף אחד לא שם לב שאדם לא משחק עם ילדים בהפסקות. המורה שלו לא שמה לב, מפני שהיא ישבה בחדר-המורים ושתתה קפה. ההורים שלו לא שמו לב, מפני שכל אחד מהם היה בעבודה שלו. גם הילדים האחרים לא שמו לב. הם היו עסוקים במשחקים שלהם אדם לא היה שותף. זה היה מעגל, הילדים לא שמים לב לאדם ולכן לא משחקים איתו. הם לא משחקים איתו, ולכן לא שמים לב אליו. זה מאוד הגיוני, כשחושבים על זה.

רק אדם פייג' שם לב. הוא שם לב שהוא קובר את עצמו בארגז החול. הוא שם לב שהוא רץ מסביב לקרוסלה ריקה. הוא שם לב שרק בצד אחד של הנדנדה יושב ילד.

נדנדות, חשב אדם, צריכות להיות משחק לאחד. הוא אהב, למשל, את הנדנדות התלויות שאפשר לנדנד לבד. אלה שהולכות קדימה ואחורה. הוא לא אהב את הנדנדות שנראות כמו מאזניים, שכדי להתנדנד בהן צריך שיהיה מישהו בצד השני, וכשמתנדנדים בהן – רק צד אחד נמצא למעלה.

על נדנדות מהסוג השני יש דרך להתנדנד לבד, אפשר לדחוף את עצמך עם הרגליים. אבל אם אתה לא מחזיק – אתה מיד נופל. זה לא כיף.

.

יצא לי כמה פעמים לחשוב

על הרעש שעושים הכוכבים.

לא כשהם נופלים בדממה,

כשהם זורחים בקול.

הכוכבים

צריכים לצעוק

כדי שנשמע אותם.

הם כל כך רחוקים.

אחר כך חשבתי,

מה הם רוצים להגיד?

מה כל כך חשוב להם לומר לנו

כאן למטה,

שגורם להם לצעוק בקול?

.

בהתחלה בכלל חשבו שזה היה מוות טבעי. לא היו סימנים לשום דבר אחר. לא היה חור ולא היה קליע, לא הייתה צלקת ולא היה דם. גבר בן שלושים ושבע צנח על האדמה בלילה קריר ולא קם ממנה לעולם.

הוא חנק את עצמו, למען האמת. או שאדם אחר חנק אותו. המקרה לא היה ברור בשום שלב של החקירה. גבר בן שלושים ושבע צנח על האדמה בלילה קריר ולא קם ממנה לעולם.

.

זה כמו חור

שנפער לך בלב

ובמוח

ובכל מקום אחר.

אמרו באגן,

אז באגן.

אמרו ברחם,

אז ברחם.

אמרו לי הרבה דברים.

רק לא אמרו לי

מה היה שם קודם,

שעכשיו יש רק

ריק.

.

מיירה פייג', לשעבר סטיינברג, בת שלושים ושבע, נשואה, גרה במספר עשרים ושש, קיבלה, בשעה שתיים וארבעים בצהריים, התקף היסטריה שנראה כתופעה כלשהי של סכיזופרניה. בעלה, רוג'ר פייג', מסר שפתאום בהפתעה היא החלה לצרוח ולהטיח את ראשה בקירות, שהיא בכתה והקיאה ומלמלה כמטורפת. הוא אמר שזה לא קרה קודם אף פעם. הוא אמר שהיא נורמלית לגמרי. הוא אמר שאף פעם לא היו להם ילדים.

.

התנדנדתי לבד,

בחול. בלילה.

חיכיתי בבית הספר.

אמא לא באה לקחת אותי.

בלילה, כשכבר סגרו את השער, הלכתי לחצר.

שיחקתי, רק שיחקתי.

רק שיחקתי.

.

אדם לא אהב את הנדנדות, אבל הרבה לשחק בהן. כי על הקרוסלה היו כמעט תמיד ילדים אחרים שאיתם לא שיחק, ובחול אי אפשר לחפור לנצח.

לכן היה מנסה כל הימים, שוב ושוב, להתנדנד לבדו כמו שמתנדנדים ביחד. הוא רצה, למרות שידע שזה לא אפשרי, פעם אחת להיות למעלה, כשמולו אין איש.

אדם ניסה כל מיני דרכים. הוא ניסה לרדת מהנדנדה, להוריד קצה אחד ולנסות לשבת על הקצה השני. הוא ניסה לדחוף ואז לעזוב. הוא ניסה ללכת דרך האמצע אל המושב הגבוה ואף פעם לא הצליח. הוא ידע שזה לא יצליח. לכן ניסה להערים חול על קצה אחד כדי שיישאר למטה. אבל הוא ידע שגם זה לא יצליח.

אילו לא היו אומרים לו פעם שאי אפשר להתנדנד לבד, ושאי אפשר לשבת למעלה כשמולך אין איש, אולי היה אדם מצליח.

.

ראיתי שהיא הגיעה מהכוכבים.

העיניים שלה היו קטנות.

היא החזיקה בובה בידיה,

מערסלת אותה כתינוקת חלולה.

היא הייתה לחלק מהרקע. לא דמות בולטת.

ראיתי שהיא יוצאת מתוך השמים,

כולה מוקפת בשאון-כוכבים זרחני-מהבהב,

יוצאת מתוכם בשני מימדים,

השלישי כנראה לא קיים

בשמים.

.

מילה אחת עם מישהו שהכיר אותו הייתה מגלה הרבה יותר מכל הניתוחים ובדיקות הרקמות. אם רק היה מישהו שיאמר לנו: "כן, הוא היה מטורף. היו לו נטיות אובדניות. הוא היה בטיפול. לקח כדורים." אם רק היה מישהו שיאמר לנו: "לא ייתכן שזה הוא. הוא לעולם לא היה עושה דבר כזה. הוא היה אדם מאושר." אם רק היינו מוצאים אדם כלשהו שהכיר פעם בחייו גבר בן שלושים ושבע שצנח על האדמה בלילה קריר ולא קם ממנה לעולם.

.

אמרו שהשתגעתי.

זה מה שאמרו לו,

והוא אפילו בכה קצת,

שמעתי אותו.

הם אמרו לו שהיה לי קצר,

הם אמרו לי שהיה לי מום ברחם.

אני אמרתי להם שחצי ממני נהרס,

הם אמרו לי שאני צריכה לקחת את הכדור לנסות לישון.

.

היה למיירה פייג' מום מולד ברחם. היא נולדה פגה. היה חשש לתסמונת דאון או לפגם מוחי, אבל התינוקת שנולדה צרחה מלוא ריאותיה והבעיות הופיעו רק לקראת גיל חמש-עשרה בעניינים שילדות לא נוהגות לחלוק עם הוריהן. רוג'ר פייג' אמר שהם חשבו לאמץ, אבל לא עשו שום דבר מעבר.

רוג'ר פייג' נראה איש מהוגן מאוד, ומיירה פייג' נראתה כאשתו מהוגנת מאוד.

.

הייתי לבד.

והרגשתי לבד.

לפעמים אני לבד

ומרגיש לבד,

ולפעמים ביחד,

ומרגיש לבד בכל זאת.

אז כשראיתי אותם

הרגשתי קצת יותר ביחד,

אבל עדיין נורא לבד.

הם לא היו כמו הילדים מהבוקר.

הם היו כמו ציורים.

כאילו הם חתיכות של קיר.

הם לא ממש יצאו מהשמים, הם היו

חצי בפנים-

חצי בחוץ

.

אדם היה מדבר לעצמו לפעמים. מתהלך לו הלוך-ושוב בחול ומדבר אל דמויות שהמציא. בהתחלה היה מדבר אל ילד אחד בשם ג'ימי, שיצא, החליט אדם, מתוך המראה בחדר-האמבטיה. ג'ימי האמיתי כבר זקן עכשיו, אבל יום אחד, כשהיה בן שבע, שלחה השתקפותו יד מהמראה ויצאה החוצה. ג'ימי האמיתי נותר בלא השתקפות וג'ימי ההשתקפות נשאר בן שבע עד היום, מאחר ולא שיקף יותר אף אחד.

אדם אהב את הסיפור שהמציא, ולאט לאט המציא לו עלילה מורכבת והסברים מדויקים של איך להכנס לתוך מראה ואיך לצאת ממנה, ולמה כל פעם שנולד תינוק, חייב להוולד עוד אחד כמוהו בעולם אחר.

הוא היה שקוע בסיפורי הדמיונות שלו, והמציא מהם עוד ועוד. הדמיונות מצאו מקום נוח בראשו של אדם, והצטברו כסיפורים ארוכים ומפורטים.

למעשה, אדם היה מקום כל כך נוח ליצורים דמיוניים עד שאפילו יצורים לא-דמיוניים הגיעו אליו ונכנסו לסיפוריו.

.

יכולתי לשמוע את הצווחות

בפניה,

ולראות את הזוהר העמום

בקולה.

הבובה שבזרועותיה

הכילה נשמה

יותר מאשר היא עצמה.

היא התקרבה אליי

ולא התקרבה כלל

באותו זמן.

.

אבל איש לא הכיר. איש לא זיהה את פני הגופה. שמו לא נרשם מעולם. לא נמצאו חייו של אדם אשר מת בהבעה חסרת-פשר בשדה ריק וחסר-ייחוד. למעשה, הגופה נמצאה בערך שבוע לאחר מותו. מסיבה כלשהי, אף אחד לא הבחין בה עד אז.

.

כאילו בכל עצם בגופי נפערה תהום עצומה,

חצו אותי באמצע

והשליכו את החצי השני לים.

.

בבית החולים הפסיכיאטרי, המשיכה מיירה פייג' למלמל ולבכות. מדי פעם נפלטה מפיה צווחה קלושה, אך היא הפסיקה להקיא ולנסות להטיח את עצמה בחפצים. היא הפסיקה לזוז. פשוט ישבה, עיניה נעוצות ברצפה באימה. דוקטור מילמן לא הבין מילה מדבריה, ועד כמה שניסה לא עלה בידו. האחות קלטה כמה מילים, בינהן "התינוק שלי", "הילד שלי" ו"איש קטן", אך לא ייחסה להן כל חשיבות.

.

אז הם באו,

וכמעט התקרבו

אבל לא ממש,

ושאלתי אותם

למה אמא לא באה לקחת אותי.

.

היצורים הלא-דמיוניים בראשו של אדם אמרו לו דברים כל הזמן. לא חשובים במיוחד, כמובן. אלה היו רק מחשבות שחלפו בראשו של ילד במשך היום. אבל חלק מהם היו ידיעות. כמו בחלום. זה קרה לכולם לפחות פעם אחת, בחלום יודעים משהו. ובלי שום הסבר, פשוט יודעים. יודעים שהאיש בחליפה הירוקה הוא הדוד שלך מצד אבא, או שהג'יבריש שהוא מדבר זה גרמנית, או שברגע שהכוכבים ימצאו אותך אמא כבר לא תוכל לבוא לקחת אותך.

.

לחישתה הייתה כבדה

ומופרעת על ידי רעשים קטנים.

כמו שלג בטלוויזיה.

היא סיפרה לי

על הכוכבים.

על הקול שלהם,

על הצעקות שהם צועקים אלינו מלמעלה

ועל כך שאי אפשר לשמוע אותן.

.

היה בו משהו מטושטש, בפניו. היו חסרים בהם תווים. דו, מי, סול, סי היה חסר בהם. הוא נראה יותר כמו ציור של איש. או כמו צל. כמובן שאיש לא ציין זאת במהלך החקירה. זו תחושה, לא עובדה.

אך העובדה הייתה – הוא לא היה קיים.

.

אמרו לי שלא היה ילד.

שלא היה תינוק.

שלא היה אדם קטן שבקע מתוכי.

אמרו לי שאני משוגעת.

אמרו לי לקחת את התרופות.

אמרו לי לשבת בשקט כי הזריקה תגרום לי להרגיש טוב יותר.

.

רוג'ר פייג' אמר שגם לולא המום ברחמה של אשתו, לו עצמו יש בעיה של זרע עצל. הבעיה התגלתה בבדיקת הפוריות שבה נבדקו שניהם אחרי שנכשלו הניסיונות להרות.

מאחר והיה בחור מהוגן, הניח רוג'ר פייג' שזו היא המציאות המקורית.

.

סיפרתי להם שאני לבד.

שכחתי כבר שאמא לא באה לקחת אותי.

סיפרתי להם שאין לי עם מי לשחק,

ושהנדנדה

לא מתנדנדת לבד,

אלא רק בשניים.

הם אמרו לי

שהם יודעים להתנדנד לבד

ושבעצם,

זה מה שהם עושים כל היום.

.

אדם היה חשוף. הם קיננו בתוך מוחו זמן רב, הם ידעו מה הן חולשותיו ולמה הוא משתוקק. הם ידעו מה להציע לו כדי שיהיה שלהם.

.

ואני רק רציתי לראות אותה

מקרוב.

הלכתי אליה,

מקווה

שכשאושיט את ידי

אמצא את כתפה

מתחת הכף.

.

ההנחה הייתה שהוא התאבד. לאחר מכן שנרצח. המסקנה הסופית הייתה שאיש לא יודע.

.

למה?

למה?

למה?

למה?

.

לילות ארוכים הייתה יושבת, צורחת לכיוון החלון. למה? למה? איש לא ידע למה הכוונה. גם היא לא. הייתה לה רק הידיעה המעורפלת שמי שקרע ממנה את תינוקה שייך לשמים.

.

הם אמרו לי

שאם אבוא איתם

ואגור בשמים

אוכל לשחק לבד

ולא לבד.

הם אמרו שיהיה לי יותר טוב

ושאיש לא ימצא אותי כאן.

לא הבנתי מה זה אומר.

.

אחרי שכבר ויתר על המשחקים עם הילדים האחרים, ועל הרצון לקשר כלשהו, כל מה שנותר לאדם לרצות היה היכולת להתנדנד לבד.

.

והיא רק התרחקה ממני

ומשתי ידי המושטות.

היה לה קור בעיניים

ושריקה מטרידה מסביבה.

יצאתי אליה

כדי לקבל את מה שנלקח ממני,

היא יצאה אליי

כדי לאחד אותי איתו.

.

לרגעים ספורים ידע אחד השכנים לספר שאחותו של המת הייתה משוגעת. הוא שמע אותה צורחת.

אבל הרגע חלף, והאלמוני נד בראשו בצער כדי לספר שאינו מזהה את הפנים שבצילום.

.

שאלתי את השמים.

למה?

והתשובה שקיבלתי,

שעוררה כל כך הרבה שאלות נוספות,

גרמה לכך

שאף אחת מהן

לא תענה לעולם.

.

רוג'ר פייג', בן ארבעים, רווק. לפעמים הוא מרגיש קצת בודד.

אפילו להמשך הוא לא יכול לקוות, כי גם בשתי המציאויות הקודמות סבל מחוסר-פוריות. זרע עצל. זה באמת הדבר היחיד שלא השתנה.

.

הם ביקשו

בתמורה לנדנדה

שני דברים.

הקיום שלי

ומימד העומק שלי.

גם קודם לא הייתי קיים

וגם בסרטים מצוירים יש עומק

שרוב האנשים לא רואים.

.

כאשר צעד לאט אל תוך הצלליות המעוותות של הכוכבים שפעם היו אולי ילדים, ידע לפתע שלא הייתה לו ברירה אחרת. ברגע שמצאו אותו, ברגע שזיהו אותו בעיניהם, את קיומו הוא כבר נתן להם, ואיש כבר לא יזכור אותו.

.

הרגשתי שקרעו אותו ממני

באותו רגע בו היא הרגישה.

אבל אני הכרתי את השמים

ורצתי אל השדה שאותו הם מאירים תמיד

ללא כל קשר

לאורה של השמש.

הילד הזה,

הילד הזה שלקחתם לי,

לנו,

שהיה החיים שלה

והגאווה שלו

והבושה שלי,

ידעתי אמנם שאראה אותו

אך לא ידעתי

שלא אוכל לזהות

בין כל הפנים המעוותים,

המפלצתיים,

של אלה

שאולי

היו פעם

ילדים.

.

עיוות מוסרי, גופני ומוחי נחסך באמצעות התערבותם האכזרית של קולות הכוכבים אשר מביטים בנו תמיד. אשר לוקחים מאיתנו מציאויות בהרף עין. אשר משכיחים מלבנו את האהובים וקורעים מתוכנו את חלקי בשרנו. יכולתי לספר את הסיפור, אך הם לקחו מהעולם את אדם פייג', בנם של מיירה פייג' ולא-רוג'ר פייג'. בנם של האיש שאחותו משוגעת ושל משוגעת. ילד שלאט לאט חדל להתקיים, ויחד איתו גם שני יוצריו החוטאים. חוטאים בהבאתו של ילד שיסבול יום אחד מהקיום שנבצר ממנו, ומתשומת הלב הרבה מדי של הכוכבים.