לאפרת, סיפור ליום ששי:)

...וזהו סבא-מלך, כהה ומקומט כאגוז, לבן-עיניים. זרועותיו דקות ויבשות, וריר ניגר מבין צלקות שפתיו. והוא שותק; זה כבר עייף ממלים, אומר אבי, ואולי הוא פשוט מקשיב.

זהו סבא-מלך, וכס מלכותו – מחצלות קש וקרונות צוענים. פעם ישבו אנשים באהלים, אומר אבי, ואפילו במערות; אך סבא-מלך קם ועזב את ביתו, ומאז הוא נע ונד. למה מלך, שאלתי, ואבי מניד בראשו. הוא המלך שלנו, אומר אבי, כאילו די בכך. כאילו יש לנו מלך. הוא בנה ערים, מוסיף אבי. ערים רבות כמספר ילדיו, ובכל עיר היה נוטע גן שלבו געגועים, וחומות סביב לו. וביום בו נשלמה בניית העיר, היה סבא-מלך קם ועוזב, והאנשים היו מביטים אחריו.

זהו סבא-מלך, זקן כשנים עצמן. ילדיו באים אליו לפעמים בחלומות, מנגנים לפניו בכנורות ועגבים. גם אני מנגן, אומר אבא. כולנו מנגנים לפני סבא-מלך, שרים לו את הזקנה והבדידות, ואת הנקמה. ויום אחד, אומר אבי, תנגן גם אתה.

זהו סבא-מלך, רובץ כחיה בקרון החשוך. עיניו העוורות תרות אחר צחוק הילדים, ואוזניו שומעות רק את הגשם הגדול ההוא. ימים רבים עברו מאז, אומר אבי. ימים רבים מאז גוועו ילדיו, מפרפרים תחת מי הים השחורים. רק הוא לבדו נותר, ועל מצחו בוערת האשמה; כי דבר לא יוכל לפגוע בו. לא לבדו, אמרתי, שהרי אנחנו פה ובקרבנו הוא גר. ואבי אומר, אבל אנחנו צעירים כל כך; מבטו העיוור, האטי, שוב אינו רואה אותנו.

זהו סבא-מלך, מחכה לבתו שתשוב אליו; כך אומר אבי. בת אחת נותרה מכל ילדיו, שהפנתה לו גבה והלכה. "היא בחרה בחיים," מפר סבא-מלך את שתיקת הסיפור. "היא בחרה בחיים, הטפשה." הכנורות מתייפחים בקולו, ומצחו אדום. "נע ונד תהיה, הוא אמר," ממשיך סבא-מלך, והרוק מבעבע על שפתיו כמו על שפתי כלב משוגע. "והיא, ארורה תהיה, בחרה להשאר." הוא משתעל ביובש, גרונו חרוך כסלעי מדבר. הדם והליחה ניתזים על סנטרו, ושוב אין הוא שומע ולא רואה, שקוע בדמדומיו שלו. אבי מוציא אותי חרש החוצה מהעגלה, שלא אפריע את מנוחתו. אל תדאג, אומר לי אבי. הוא זקן כל כך, אשם כל כך, ששוב אינו יכול למות.

זהו סבא מלך, המחבק אליו את הצללים שביקש לשכוח; את צללי הגן וההרים, את צל אחיו, המכווץ מאימת שמש הצהריים. לפעמים הוא מדבר אלינו; לפעמים הוא מדבר אל האח המת, ואיננו יודעים מה יאמר. לעתים הוא מדבר אל ילדיו הטבועים, אל בנו, אבי-הכנורות והנגנים, אל בתו בעיניה העזות, אל אלוהים. לפעמים אלוהים עונה.

סבא-מלך לא יבנה עוד ערים, אומר אבי. העולם הפך קטן מדי, ומקום נותר בו רק לנדודים – ושוב מצליפים נהגי הקרונות בסוסיהם גרומי-הצלעות, ושוב נעתקות עגלותינו ממקומן בקול חריקה. והדובים נוהמים בשרשרותיהם והילדות רצות בין הגלגלים, שערן פרוע; וסבא-מלך גורר את רגליו בקצה השיירה, זקן וכהה ומקומט, ועיניו העוורות לא מביטות לאחור. הסימן על מצחו בוער, ושעולו מגיר את דם חייו; ואנחנו פוסעים לפניו, מנגנים לו זכרונות ואשמה - ונדודי נצח.