אמרו לי לכתוב, אז כתבתי.

אמרו לי לבכות, אז בכיתי.

אמרו לי לקפוץ, אז קפצתי.

אמרו לי לראות, ולא הצלחתי.

הרבה פיתויים אך אני לא זז

מתגבר על היצר בליבי נאחז.

הייתי ועברתי תקופות קשות

ועכשיו זה נגמר הגעתי להחלטות.

מנוסה בָכל מתחשל עם הזמן

כמו טיפה הנוטפת אל תוך מעיין.

מחשבותיי צלולות מרווחות כמו האופק

הדמיון משוחרר לא שומע הדופק.

מתחשב בעצמי כמו כל בני האדם

החושבים שידם היא השולטת בעולם.

אבל לא, זה לא כך! מהרהר לעצמי

יש אותו שם למעלה היושב במרומים!

כה צנוע ורחום נעלם מן העין,

האמונה גוברת, אך לא נתפסת בידיים.

ואני הזעום, הדחליל הקטן,

מתפלל שימשיך, שלא ייפסק לעולם.

הוא נחשול כה גדול, במים כה קטנים,

שאין אנו יכולים לפעמים להבין.

מתקשה למצוא את המילים התואמות,

מקווה שיעזור לי, שייתן לי מאורו.

אני לא מושלם וגם לא קרוב,

עושה טעויות, גדולות לרוב.

מחכה שיעירו, מצפה לתשובה,

וכשהיא מגיעה אני הופך לחורבה.

כל כך קטן אני מול כולם,

עדין מתלמד כך אומרים.

מנסה להתקדם בחיים הקדושים,

והעתיד אותי ממשיך להדהים...