-         "אודליה?" – שאל אביאל.

-         "כן." – השיבה אודליה.

-         "טוב לראות אותך." – הצהיר אביאל.

-         "טוב לראות גם אותך." – השיבה אודליה.

השניים החלו לצעוד זה לצד זה – בהולכת אודליה – לכיוון ספסלים סמוכים.

-         "איך עבר עלייך היום?" – שאל אביאל.

-         "אם הייתי יכולה הייתי מזמרת לך את ´הודו לד´ ´ בניגון של מודזיץ, אבל ´קול באישה...´ "

-         אביאל חייך, והגיב: "יש לך אמירות מתוחכמות."

-         אודליה הסמיקה: "אני מקוה שזה לשבח..."

-         "אם זה לא היה לשבח – לא הייתי אומר זאת..."

אודליה הסמיקה ביתר שאת. רגע של שתיקה אירע, ואביאל מיהר להתחיל נושא חדש:

-         "אודליה זה שם מאוד מיוחד, יש לו משמעות נפלאה."

מחשבתו של אביאל הוסטה לשאלה, האם במשפט שיצא הרגע מפיו, יש משום דברי חיבה, אולם מייד נקטעה באיבה, בידי תשובתה של אודליה:

-         "כן, להודות לד´."

דבריה של אודליה הפתיעו את אביאל, למרות שלא הראה זאת כלפי חוץ, והוא מייד השיב:

-         "זה לא סתם ´להודות לד´ ´!

-         אודליה הביטה באביאל במבט מתמיה, והוא ביאר דבריו: "הודאה, זה הכרת טובה. אז ´אודה´ פירושו: אני אכיר טובה. למי? לד´. כעת, לקדוש ברוך הוא ישנם הרבה שמות, על פי הצורות השונות שבהם הוא מתגלה. העיקריים שבהם, הם: שם אדנות – שפירושו, כדברי הטור הידועים, שד´ הוא אדון הכל; שם הויה – שפירושו, שד´ היה הווה ויהיה, או במילים יותר פשוטות, שהזמן לא תפס ערך אצלו – ומכיוון שאנחנו קוראים את שם הויה באדנות, צריך לכוון בתפילה את שתי הכוונות; ושם א-ל – שפירושו שד´ תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם, או במילים יותר פשוטות, שד´ הוא כל יכול."

-         "אז אביאל, זה ד´ שהוא כל יכול, הוא אבא שלי?"

-         "כן." – השיב אביאל, ומייד המשיך בהרצאה – "אונקלוס על הפסוק ´עזי וזמרת י-ה ויהי לי לישועה´ " – ניגן אביאל בניגון השירה הידוע – "מתרגם: ´ד´ דדחיל מיניה´, כלומר: ד´ שראוי לירא ממנו, ולכן זה תחילת שם הויה, כי הפגישה הראשונית עם ד´ היא היראה ממנו."

-         "אז יוצא שהשם שלי, זה: אני אכיר טובה לד´ שראוי לירא ממנו."

-         "בדיוק."

אביאל ואודליה התיישבו על אחד הספסלים, ואודליה המשיכה את השיחה:

-         "זה מדהים. אף פעם לא ידעתי שיש למילים עומק כל כך גדול."

-         "צריך ללמוד את פירושי המילים בתפילה, ואז מבינים את העומק של מה שסידרו לנו אנשי כנסת הגדולה."

-         "זה בטח גם עוזר בהבנת מילות הפיוטים."

-         "האמת היא שאני לא כל כך מתעסק בזה," – השיב אביאל במבוכה פנימית – "אבל מן הסתם."

-         "אני מתעסקת בזה הרבה, זה אחד התחביבים שלי." הצהירה אודליה, ואביאל שם לב לחיוך הגדול שהתפשט על פניה.

-         "באמת?"

-         "כן."

-         "ואיזה פייטנים את הכי אוהבת?"

-         "יש הרבה. הפייטנים הארץ ישראליים: יוסי בן יוסי יניי והקליר, הפייטנים האיטלקיים: זבדיה ושפטיה, הפייטנים הצרפתיים: רבי יוסף טוב עלם..."

-         אביאל חשש שאודליה תחשוב שאין לו מושג על מה ועל מי היא מדברת, מה שהיה קרוב מאוד למציאות, ולכן קטע את דיבורה ואמר, לגבי השם האחרון שהיא הזכירה: "הוא מוזכר ברש"י לגבי אלמנת עיסה..."

-         "אם אתה אומר..." – הגיבה אודליה במשיכת כתפיה כלפי מעלה, והמשיכה – "בכל אופן, את רבי יוסף טוב עלם ואת רבי בנימין בן שמואל, ואת הפייטן האשכנזי רבי שמעון הגדול. אם הייתי עושה רשימה מקיפה, בטח היו עוד הרבה..."

-         "ואת רבי אמנון ממגנצא?" – שאל אביאל בחיוך, מתוך הרגשה ששוב יוכל להשתלב בשיחה.

-         "ודאי – ´ונתנה תוקף´ זה פיוט מדהים!"

-         "ומה את אומרת על המחקרים" – הטעים אביאל את המילה במלעיל – "שטוענים שהוא לא חיבר את הפיוט?"

-         "רבי אמנון ממגנצא חי בראשית תקופת הראשונים. באותה תקופה חיברו פיוטים באשכנז על פי המשקל הארץ ישראלי – של מספר מילים קבוע בכל טור – ובחרוזים. הסילוק ´ונתנה תוקף´ לא עונה על הקריטריונים האלה."

-         "שאלה קטנה."

-         "כן אביאל."

-         "מה זה ´סילוק´?"

אודליה השיבה באריכות, ואביאל לא הקשיב לדבריה, רק המשפט האחרון שאמרה נקלט במוחו:

-         "הפיוט האחרון שלפני הקדושה נקרא ´סילוק´ כי הוא סוף מערכת הפיוטים."

אביאל חש צורך להראות שהוא הקשיב לדבריה, ואמר:

-         "ו´ונתנה תוקף´ זה הפיוט האחרון שלפני הקדושה, וממילא הוא ´סילוק´."

-         "אמת."

-         "אז תמשיכי במה שאמרת. הפיוט לא עונה על הקריטריונים." – חזר אביאל לדבריה האחרונים של אודליה שנקלטו במלואם במוחו.

-         "כן, אבל – וזה חשוב מאוד – רבי אמנון ממגנצא לא היה פייטן! הוא היה אדם פשוט שאמר תפילה מהלב ללא הכנתה מראש, ואי אפשר לצפות ממנו לפייט כמו הפייטנים הדגולים שהיו בקיאים במלאכת הפיוט והכינו פיוטיהם מראש."

-         "אז למה המחקרים עדיין טוענים שזה לא הוא?" – שאל אביאל, והרהר במוחו: "בטח הרשעים רוצים להראות שכל דברי רבותינו הם הבל, רחמנא ליצלן".

-         אודליה השיבה: "כי כשגילו את הגניזה הקהירית, מצאו שם את ´ונתנה תוקף´. וחשבו שיש שם רק פיוטים ארץ ישראליים."

-         "וזה נכון?"

-         "ודאי שלא. לא רק שיש שם פיוטים של רבי שמעון הגדול, אלא שיש שם מכתבים ביידיש!" אביאל מצא את העובדה האחרונה מרתקת, והמשיך להאזין בקשב רב לדבריה של אודליה: "בנוסף, הסילוקים הארץ ישראליים הלא מחורזים, הם סילוקים הרבה יותר קצרים, רק הקליר התחיל להאריך אותם, והוא כבר חיבר בחרוזים."

אביאל זכר את דבריה של אודליה, ש"ונתנה תוקף", איננו מתאים לתקופת הראשונים כי הוא אינו מחורז, וכעת הרהר: "ממש הוה אמינא ומסקנה! מקודם אמרה אודליה שהפיוט איננו מתאים לתקופת הראשונים, אז ניסתה לדחות על ידי אמירה שהוא לא היה פייטן, וכעת דחתה לגמרי דבריה הראשונים, באומרה שהפיוט איננו מתאים גם לתקופות קדומות יותר", ומיהר להצהיר:

-         "יוצא מדברייך שהמסורת נכונה."

-         "זה לא כל כך פשוט." – הגיבה אודליה – "מצאו את הסילוק בשלושה כתבי יד בגניזה. ובשניים מהם יש – בדפים אחרים שנכתבו בכתב יד זהה – ניקוד ארץ ישראלי, מה שמעיד על קדמות. בנוסף – בשניים מכתבי היד יש לפני הסילוק פיוט של יניי, ובאחד מהם ישנה קדושתא כמעט שלימה, שיש בה לסירוגין פיוט של יניי ושל הקליר, ובאמצע, פיוט שלפי הסגנון לא שייך לאף אחד מהם, ובסוף – ´ונתנה תוקף´."

אביאל חש מבולבל קמעא, ומהיר לומר בקול רם, את מסקנות הדיון, כפי שנקלטו במוחו:

-         "אז מצד אחד משמע שה´סילוק´, כפי שלמדת אותי שקוראים לו" – הדגיש אביאל על מנת להחניף לאודליה – "הוא ארץ ישראלי, אבל מהצד השני יש עדיין את הבעיה עם צורת ה´סילוק´, שאמרת שהסילוקים הארץ ישראליים הם לא כל כך ארוכים."

-         "נכון." – השיבה אודליה, והמשיכה למסקנה הסופית – "אז צריך להגיד, אחת משתי אפשרויות: או שיש פייטן קדום שחיבר סילוקים ארוכים, שלא הגיע לידינו שום דבר מיצירתו מלבד ´ונתנה תוקף´ והמסורת לא נכונה. או שהמסורת נכונה, והשתמשו בניקוד הארץ ישראלי גם בראשית תקופת הראשונים – שזה דבר שנשמע יותר הגיוני."

אביאל שמח שהמסקנה היתה שהמסורת לגבי הסילוק נכונה, ומתוך ידיעה מראש של תשובת אודליה, שאל:

-         "אז את לא בקטע של האוניברסיטאות למיניהם?"

-         "אני לא בקטע של לומר דבר מבלי לאמת אותו בהגיון." – השיבה אודליה בחיוך.

-         "אז את לא חשודה על פיסגאיות..."

-         "ממש לא!" – הגיבה אודליה – "לא מעניין אותי אם העם איתנו או לא... רק אם הקדוש ברוך הוא איתנו או לא."

-         "הגדרת את זה בצורה יפה."

-         אודליה הסמיקה: "בסוף אני לא אצטרך איפור מרוב שאני מסמיקה מהשבחים שלך."

-         אביאל חייך, והמשיך את הנושא הקודם: "ומהצד השני, זה לא טוב כשעיקר החיות זה ממלחמה בהם. אני לא בגישה הזאת. אני בגישה שהם יגידו את השטויות שלהם, אני אגיד מה שהרב צביהודה אמר."

-         "אתה צודק, אבל בכל זאת כדאי ללמוד ב´גאולת אור הצב"י´..."

-         "ודאי! ספר חשוב מאין כמותו! זה שולחן ערוך למשנתו המדינית של הרב צביהודה."

-         "ויש שם סיפורים יפים..." – צחקה אודליה.

-         "סיפורים מדהימים." – הגיב אביאל.

-         "טוב שאנחנו מסכימים בנושא."

-         "נו... נותר רק לסגור אולם" – אמר אביאל בחיוך.

-         אודליה צחקה, ואמרה: "ואם אני מעדיפה גן אירועים?"

-         "אז המשפחה שלך תממן את הכל..."

-         "זה מאוד פמיניסטי מצדך."

-         "מה? אני לא נראה לך תומך ב´קולך´."

-         "לא... רק ב´קול באישה ערוה´..." – הגיבה אודליה.

-         אביאל הרהר לרגע, ואמר: "פעם שעברה שהגענו לנושא של ´קול באישה´ זה הביא לשתיקה מביכה... הפעם נצליח להיחלץ מזה?"

מתוך המשפט הזה, הגיעו השניים לשיחה ארוכה שנסבה אודות פגישות ראשונות בכלל ושתיקות מביכות בפרט. בין יתר הדברים סיפר אביאל על מה שאירע לאחר שיחת הטלפון הראשונה עם משודכתו השנייה:

-         "סיימתי את השיחה, והייתי המום. לא הבנתי איך הבחורה כל כך שונה מהבחורה הראשונה. ואז אמרתי לעצמי: ´רגע, שתי האחיות שלך שונות זו מזו, אז ברור ששתי משודכות...´ "

-         "לא יהיו העתקים מדויקים זו של זו..."

-         "ואז קלטתי, שאני..." – אביאל עצר לרגע את דיבורו, בהרהרו שהוא איננו יודע מה היתה מסקנת דבריו, ואמר – "בעצם אני לא יודע בדיוק מה קלטתי. רק שאני צריך להתרגל לזה שכל בחורה היא עולם בפני עצמו, ושלא ברור למה לא קלטתי זאת לפני כן."

-         "טוב שקלטת את זה לפני שנפגשנו..." – צחקה אודליה.

-         "אמת." – הגיב אביאל, ומיהר לשאול: "קרה לך פעם שהרגשת שפתאום את קולטת משהו, ולא מבינה איך לא ראית זאת לפני כן?"

אודליה ענתה באריכות על מספר מקרים שבהם דברים כגון אלה ארעו לה, ומטבע הדברים אביאל – למרות שלא הקשיב למילה מדבריה – הנהן בראשו מידי פעם לאות הסכמה עם דבריה.

מתוך הדיון הזה, נסבה השיחה בעניינים שונים ומשונים, שלא הוסיפו לאביאל מידע על אודליה אך היו מעניינים לא פחות.

לאחר זמן רב, החלו השניים לצעוד לכיוון דירתה של אודליה. כשהגיעו אליה, אמר אביאל:

-         "אני נהניתי מאוד הערב."

-         אודליה הסמיקה, וענתה: "גם אני."

-         "אני יכול להתקשר אלייך שוב?"

-         "ודאי."

אביאל ואודליה סכמו ביניהם את שעת ההתקשרות לערב המחרת, אמרו זה לזו מילות פרידה וסיימו את פגישתם.

אביאל הלך חזרה לישיבה, ובדרך סיכם לעצמו את הדברים בצורה מסודרת: "מרכזניקית ברוך ד´.

מדברת כרגילות הנשים – ´תשעה קבין´ וכולי.

בעלת ידע רב.

מסמיקה הרבה.

מתוקה מאוד.

תחושות חיוביות ביותר."