צליפת פרגול על זרועי החשופה מותירה אחריה פס מתפתל, מאדים לאטו, והפרחים משתתקים בבעתה. אני מתיישב בזהירות, כבחלום; כל תנועה פתאומית תגרור אחריה מכה נוספת. האדון למד זה כבר להכניע את סרבנותי.
בלי אומר כורכות נערותיי את גלימתי סביב לכתפיי הרפויות, ומגעה הגס צורב כשהיא מתחככת בשריטה החדשה.
"קום," אומר האדון, ואני נעמד על רגליי. עיני בהירות עדיין, אבל אינני נושא אליו את מבטי. הפרחים יפים מתמיד, והם זוקפים לעומתי את ראשיהם בהערצה. נרדמתי, כנראה – שעת בין ערביים של מוצאי שבת היא תמיד הארוכה ביותר. כמעט הספקתי לשכוח – את היקיצה, את המרכבה. את האדון.
"החוצה," הוא אומר, והתחינה עולה כמכוות אש בגרוני הצורב – הוא הרי רחום כל כך, טוב כל כך. אולי הפעם?..
"אנא, אדון," אני לוחש – המארה על הדמעות החמות שמתאספות בי, לוהטות כעורי בשיאו של היום. "לא שוב. בבקשה..." הוא אפילו לא מביט לעברי. הנערות שורכות בזריזות את מגפיי ותוחבות את השוט אל בין אצבעותיי הסרבניות. תנועותיהן פזיזות וחינניות, ניגוד מופלא לסרבול שלי ולכבדות שבי, אף שבשר מבשרי הן.
"תן לי להשאר אתך. אני לא רוצה לצאת."
"החוצה." קולו כמעט מפיל אותי על ברכיי, הפעם. הוא כועס.
הלוואי שירד גשם, אני מתפלל אליו. הלוואי שהעננים יכסו את עיני הבהירות, הארורות שדבר לא נסתר מהן. הנערות מוליכות אותי אל האורווה וסוסי האש שלי צוהלים לקראתי, קולותיהם מתערבים בקולות הפרחים שלי, המתחננים שאשאר. כשהם רואים את גבי המתרחק הם מרכינים ראשם, אחד אחד, וכומשים לאבק.
"אני לא רוצה!" אני צועק פתאום, בקול לא לי. "אני לא רוצה לראות יותר-" והוא מכה בי שוב בעוד הנערות הודפות אותי בעדינות אל מרכבתי, אצבעותיהן שובבות וחמות. אני מועד ונופל כמעט, ונערותיי הזהובות מצחקקות.
"גם אני לא," אומר האדון בשקט. סוסיי רוקעים בפרסותיהם בקוצר רוח, ואש אדומה משלהבת את רעמותיהם. טפשים שכמותם, אני חושב. כל כך הם רוצים לרוץ, לגמוע את הכחול-כחול הזה...
"גם אני לא," לוחש האדון שוב, קולו רך ועצוב. והוא פותח את הדלתות.
יום.
תגובות