זה לא שימח אותי כלל וכלל.
הרעיון נראה לי מטופש מיסודו, משהו מופרך וחסר תועלת.. אבל יהדות זו יהדות ואם הרבנים אמרו- הם יודעים מה צריך לעשות.
אני בכלל לא הבנתי מה רע בשיטה הקודמת- לבוא, לבקש, לומר, וזהו.אבל הכל השתנה בניסן האחרון. אחרי שהוקם בית המקדש החליטו שהכל ישתנה.
וזה היה אמור להיות יומי הגדול. התרגשתי ופחדתי פחד מוות.
ואז זה הגיע- "תעלה להפיץ את אור בת... לומר את דבריה"
ואני פשוט לא יכולתי. משהו בי עצר. רציתי לומר את המילים ההם, ששיננתי כל כך הרבה על דת, מסורת, על הקרבה, נתינה ועוד הרבה דברים יפים שכתבתי, אבל משהו עצר אותי. משהו חסם אותי מבפנים.
הקהל דמם.
הכה"ג לא התבלבל והמשיך הלאה. "תעלה ... לומר את דבריה"
לא שמעתי יותר. לא ראיתי יותר. הרגשתי הרגשה נעימה של ריחוף. הרגשה עילאית שכזאת.
המיים הצוננים העירו אותי. "לא! לא! אל תעירו אותי!" צעקתי בקול. זה מה שזכרתי.
לאחר מכן התעוררתי בבית החולים. הראשונים שראיתי את פניהם היו שני אנשים במדים ירוקים, שנראו לי מוכרים, אולי מהחלום.הנהנתי בראשי, כיודעת מה הם רוצים.
משהו בלב שלי נפגע. לא ידעתי מה נכון ומה לא, מה מציאות ומה חלום, מה ה' באמת רוצה.
ראיתי שוב מולי את כל הקהל הגדול והקדוש ההוא, שעמד שם, לבוש לבן אל מול הבמה, מחכה למוצא פי.שאלתי את עצמי האם זה נכון, ועניתי לעצמי שזה מכוון.
שמעתי אותו לוחש לי- מחר, שבע וחצי. חייכתי לי חיוך דבילי ושמעתי את אמא באה. "תעזבו אותה, זה לא הזמן."
ואני המשכתי לחייך חיוך דבילי, שוקעת בענן סמיך ונעים של חלום.
תגובות