צורמת לנפשי שירתך,

חרוטות על ליבי מילותייך,

שקועות בגופי נשימותייך,

וטבועה על כפות ידיי קרירותך.

רק יופייך מקשיב לעלים הנושרים,

ואוזנייך אטומות לקולי השקט,

עינייך תמהות על עולם החיים,

אך אישונייך בוהים בעיני נשמתי.

כמו מלאך ישבת שם,בראש הענן,

כיבית את השמש והלבנה.

אהבת את החושך,את הרגע לבד,

אך עיניי ראו את דמעות הזהב

שנשמטו משק הטיפות של עינייך,כשחשך היום.

רק אני הצלחתי לפגוע בדמותך האפילה בגובהי מרומים.

ואת,הצלחת לנגוע במיתריו של גופי,

וניגנת בם מנגינות כואבות כחיי,

כיוונת את מקהלות הצער שבגופי,

לגובהו של קולי המיילל בעצב,

ושרת עִמם את שירת האהבה והדמדום של ליבך האדום.

ומיששת בחשיכה,חיפשת את הדרך לברוח מפניי,

כי אני המפחיד בסיפור אגדה,כבר לא הנסיך שחשק בנסיכה.

אני,

כך חשתי,מבוהל אל תהום של שחור ואדום,

צבעו של כאב האהבה.

לקויות עיניי מראותך בחושך,באור הירח את נראית שונה,

פעם נסיכה,ופעם מלאך,

בשניהם תמיד אהבתי אותך.

בדמותך עם הכתר ובנוצות כנפייך,

בזיו הילתך וברוגע עינייך,

נשמתי את מגעך ופרשתי ידיי בראות הסהר האפור כאפילה.

לקצב שירתך הזזתי שפתיי מנסה לשמור על הצליל הנוגה,

רוקד איתך את ריקוד הלילה,ריקוד בצבע כחלחל-שחור,

הובס ליבי מקולך,נסה נפשי ממילותייך,

אך לא משו ידיי מעולם מכפות ידייך...