ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
אח, הקבר של ר' אלימלך..
(כבר עברה שנה?).
אהבתי את הסיפור באופן כללי, רק... הפריעו לי שינויי הסגנונות, אתה מנסה לכתוב 'גבוה' אבל רואים שהסגנון לא טבעי לך ומידי פעם אתה מכניס משפטים בשפה יומיומית.. אפשר לשפץ קצת בקטע הזה..
[ליצירה]
...
אובייקטיבית, השיר טוב מאוד.
המשפטים האלה, שבין לבין התאורים... קלעת בול.
וחבל,
כי אפשר היה להעביר הכל, בלי לפגום בכלום,
גם בלי החמישים שקל.
ולהיפך, מוטב היה בלעדיהם.
[ליצירה]
..
לא.. הם חמודים!
(אתה מדבר עם אחת שיכולה לעמוד שעות ליד הלול של הפרגיות בקיבוץ, ולהעריץ את היצורים החמודים האלה.. ואח"כ ללכת בשלווה לחדר-אוכל ולאכול עוף).
תגובות