ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
...
הבהרה קטנה..
כתבתי את זה בחצי-חיוך.
אני לא מרגישה ככה כל הזמן.
ב"ה באמת עושים שם עבודה חשובה.
אבל יש קטעים, ואני בטוחה שזה ככה בכל מדרשה (ולא... לא עפרה..), שהעיסוק בטפל קצת משתלט, וצריך לא "להיבלע" בזה..
או בקיצור, אם רוצים לעבוד במקום כזה, ולהיות מחוברים לאנשים בשטח, צריך לדעת שבין לבין גם גוזרים בריסטולים...
[ליצירה]
...
אובייקטיבית, השיר טוב מאוד.
המשפטים האלה, שבין לבין התאורים... קלעת בול.
וחבל,
כי אפשר היה להעביר הכל, בלי לפגום בכלום,
גם בלי החמישים שקל.
ולהיפך, מוטב היה בלעדיהם.
תגובות