ואני, בעת שתקע קול השופר
מתוך הקלרינט- נרעדתי.
כאשר אבדתי- עבדתי.
בשלהוב הניגון,
בהתעלות הריקוד
בכיווצי התפילה
בריכוז הלימוד.
כל חיי
צורבת בתוכי את השילוב הזה,
והוא כמשא העול וכשמחת המתנה---
אותיות אש שחורה
על גבי קלף של אש לבנה.
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
אוי ואבוי לי, מה זה פה?
בהתחשב בעובדה שאני לא זוכר שום דבר מלפני גיל 16 ואפילו 18 כבר די מאובק, החלטתי שאת משקרת.
לא כותבים ככה, לא חושבים ככה, לא מלאים ככה ולא חכמים ככה לפני עשרים ומשהו. נקודה.
:)
אלול מתבייש בשם כל המזדקנים שנזכרו פתאום לכתוב.
[ליצירה]
..
עשיתי כולה שני טסטים (ועברתי בשני, למען הסר ספק).
זה היה אחרי שעזבתי לאנחות את המורה ההוא מפ"ת, ועברתי למורה מצויין באריאל. עברתי אצלו טסט אחרי 14 שיעורים. (שזה כלום, בהתחשב בזה שהוא היה צריך למחוק את כל הרגלי הנהיגה הגרועים שלי, וללמד אותי לנהוג מחדש. ממש הכל מהתחלה).
ו"קצף צהבהב סמיך", נו מאיפה? אפרים קישון, מכיר? אם לא, אף פעם לא מאוחר.
[ליצירה]
...
כואב. קשה.
מעלה אצלי שוב שאלה שמישהו שאל פעם-
האם אדם יכול לכתוב על חוויה עמוקה שלא עבר מעולם?
אני עוד לא יודעת לענות,
הרגשתי שהצלחת להתקרב לזה קצת, אבל עדיין- לא עד הסוף, וב"ה שכך.
יצירה מורכבת, מבחינת התוכן וגם מבחינת הכתיבה. צריך להתעמק כדי להבין הן את ה"עלילה" והנפשות הפועלות, וגם את מה שמתחבא מאחוריהן.
אני צריכה עוד לחשוב על זה, אחרי קריאה שניה..
תגובות